בשיעור שנשא הרב ברוך רוזנבלום לרגל ט"ו בשבט, נחשפה תובנה עמוקה ומסקרנת המבוססת על דברי ספרי הקבלה ועל בדיקה מעשית בלוח השנים: היום שבו חל ט"ו בשבט בשנה פשוטה – הוא היום שבו יחול יום הכיפורים בשנה שלאחר מכן. לדבריו, מדובר בדבר “בדוק ומנוסה”, שאינו מקרי כלל, אלא מבטא קשר רוחני עמוק בין ט"ו בשבט לבין הימים הנוראים.
הרב הדגיש כי בשנה מעוברת מתקיים קשר דומה אך שונה: היום שבו חל ט"ו בשבט הוא היום שבו יחול ראש השנה. כך או כך, מתברר שט"ו בשבט אינו עוד תאריך טכני בלוח השנה, אלא נקודת מפתח רוחנית המקבילה לראש השנה – פעם בהקשר של יום הכיפורים ופעם בהקשר של ראש השנה עצמו.
שורש הדברים נעוץ בפסוק הידוע: “כי האדם עץ השדה”. כשם שלעץ יש ראש שנה, כך גם לאדם יש חיבור פנימי ועמוק לראש השנה של האילנות. זהו לא רק דימוי ספרותי, אלא חיבור מהותי: העץ והאדם נידונים על הצמיחה, ההמשכיות והפירות – כל אחד בדרכו.
עוד באתר:
מתוך כך הסביר הרב את ההלכה והמנהג שאין אומרים וידוי בט"ו בשבט, כשם שאין אומרים וידוי בראש השנה. שני הימים הללו אינם ימים של שבירה וחרטה, אלא ימים של התחלה, של בנייה, של שמחה ואמון בכוחות החיים. הם אינם עוסקים בפירוק העבר אלא בהנחת יסודות לעתיד.
כפי שבראש השנה נאמרו דברי עזרא הסופר: “לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי חדוות ה' היא מעוזכם”, כך גם בט"ו בשבט יש עניין להרבות בשמחה, באכילת פירות טובים ובתחושת חג. תחילת השנה – בין אם לאדם ובין אם לאילן – היא סימן לכל השנה כולה, ולכן היא צריכה להיפתח בטוב, בשפע ובברכה.
המסקנה שעולה מן הדברים ברורה: ט"ו בשבט איננו רק יום של פירות ונטיעות, אלא יום חג רוחני עמוק, יום של ראשית וצמיחה. יום שבו האדם מתבונן בעצמו כעץ – שורשיו, גזעו ופירותיו – ומבין שגם הוא עומד בראשיתו של מחזור חדש, הזקוק לאמונה, שמחה והתחלה טובה.
