פורים: קבלת תורה מתוך הסתר פנים

בפורים ישנה קבלת תורה מחודשת. מהי המשמעות שלה?

הגמרא במסכת שבת (פח ע"א) אומרת שהקב"ה כפה על עם ישראל את התורה: “אם מקבלים — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם”. ומכאן נולדה הטענה הידועה: “מודעה רבה לאורייתא” — אם ישראל נתבעים מדוע אינם מקיימים בשלמות, יכולים לטעון: הרי קיבלנו בכפייה.

אלא שבפורים נאמר: “הדור קבלוה בימי אחשוורוש” (שבת פח ע"א) — קבלה אחרת לגמרי. קבלה מחודשת מרצון.

מה היה חסר בקבלת סיני?

התוספות שם מסבירים ש”נעשה ונשמע” נאמר בעיקר על התורה שבכתב, אבל התורה שבעל פה — התקבלה בכפייה. המהר"ל (כפי שמבאר בעל הלב אליהו) מעמיק: במעמד סיני קבלת התורה באה מתוך גילוי אלוקי עצום, התעוררות רוחנית בלתי־שגרתית. אהבת ה' והאור הגדול “סחפו” את ישראל, בבחינת “משכני אחריך נרוצה” — לא בהכרח מדד ליכולת לשאת את התורה לאורך זמן, בתוך חיי הסתר פנים.

בפורים זה בדיוק ההפך: לא גילוי של “פנים בפנים”, אלא תקופה של הסתר. ובכל זאת — ישראל בוחרים בה'. כאן מתברר עומק הבחירה.

הפחד יצחק מדגיש: לא רק בזמן של “אנוכי ה' אלוקיך” — אלא גם בזמן של “ואנכי הסתר אסתיר פני” — גם אז עם ישראל בוחרים בקב"ה. לא מפני שמכריחים אותם, ולא מפני שהם עומדים בדרגה של התלהבות עליונה, אלא מפני שהם יהודים שבוחרים באמת.

מהי “מודעה רבה לאורייתא” לפי זה?

המשך חכמה מסביר כך: ישראל יכולים לומר כביכול — כל עוד אנחנו במדרגות של גילוי, “פנים בפנים”, אנחנו מוכנים. אבל על עבודה של הסתר פנים — לא דיברנו. זה לא היה כתוב בחוזה.

ובפורים התחדש: לא רק שהקב"ה משגיח גם בתוך ההסתר ו”מציץ מן החרכים”, אלא שגם אנחנו ממשיכים לבחור בו. זו נקודת “הדור קבלוה” — קבלה שנולדת דווקא מתוך החושך.

התוספות מדגישים: הכפייה הייתה בעיקר על התורה שבעל פה. ולמה?

התורה שבעל פה אינה “נמצאת בארץ החיים” בענייני עולם הזה. אי אפשר גם לאהוב את העולם הזה, גם לרדוף אחר נוחות וכבוד ועושר, וגם לקנות באמת תורה שבעל פה. עליה נאמר: “אדם כי ימות באוהל” — שממית עצמו באוהלה של תורה. “פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, וחיי צער תחיה”.

המדרש תנחומא (נח) דורש: “ואהבת את ה' אלוקיך בכל מאודך” — זו אהבת התורה שבעל פה, כי היא דורשת מאוד — יגיעה ומאמץ, התמסרות והקרבה.

ולכן בפרשה הראשונה של קריאת שמע נאמר:

• “ואהבת… בכל מאודך”

• “והיו הדברים האלה על לבבך”

• “ושננתם לבניך” — שיהיו משוננים בפיך: אם יישאלך אדם — אל תגמגם לו.

ובפרשה הראשונה לא נזכר שכר בעולם הזה. לעומת זאת, בפרשה השנייה נאמר שכר: “והיה אם שמוע… ונתתי מטר ארצכם”. ההבחנה כאן: הפרשה הראשונה עוסקת בתורה שבעל פה — דרך צער ועמל, שאין עליה שכר בעולם הזה; הפרשה השנייה עוסקת יותר בתורה שבכתב — ועליה יש שכר בעולם הזה.

ומכאן מתברר מה התחדש בפורים:
“הדור קבלוה בימי אחשוורוש” — קבלה מחודשת של התורה שבעל פה.

המצווה לקרוא מגילה בלילה וביום אינה רק פרט טכני: לא רק ביום שיש אור, אלא גם בלילה — בתוך החושך. “השם לעולם אודך” — גם במידה טובה וגם במידה שנראית רעה, תמיד אוהבי ה'. כך מבאר המהרש"א.

לכן גם הפסוק “כי אשב בחושך — ה' אור לי” מתחבר לפורים: בתוך החושך של אחשוורוש — מתגלה לבסוף “ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר”.

הפרי צדיק מבאר: התורה שבכתב נקראת “אור”, ואילו התורה שבעל פה — “אורה”. “אור” לשון זכר — תמציתי וקצר; “אורה” לשון נקבה — מרחיבה ומפרטת: “ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים”.

לכן:

• “נר מצווה ותורה אור”

• ובפורים: “ליהודים היתה אורה” — זו תורה שבעל פה.

ומכאן גם הקשר ל“ויקר” — אלו תפילין. למה תורה שבעל פה קשורה לתפילין?
כי תורה שבעל פה דורשת ניקיון הלב והמוח, שעבוד המחשבות והרגשות לעבודת ה'. תפילין כנגד הלב והמח — כדי שהאדם יוכל להיות כלי נקי לעמל התורה.

עוד עומק יש בתקופת אחשוורוש: אז פסקה הנבואה מישראל. הנבואה היא “מלמעלה למטה” — דבר ה' יורד דרך הנביא. כשהנבואה מסתיימת — מתחילה תקופה חדשה: יצירה “מלמטה למעלה”.

כלומר: פחות “הכוונה מבחוץ”, יותר חיפוש, עמל, בירור, והבנה מתוך התורה שבעל פה: עוד סברא ועוד סברא — עד שמתברר “מה ה' רוצה מאתנו”.

לכן מגילת אסתר היא חתימת התנ"ך — סיום כתיבת התורה שבכתב, ומעבר לעולם שבו עמוד האור הוא התורה שבעל פה: “אורה זו תורה”.

דוד המלך אומר: “ה' מי יגור באהלך… דובר אמת בלבבו”.
הגר"א מפרש: אמת היא התאמה בין הדיבור שבחוץ לבין המחשבה שבפנים. “תוכו כברו”. מי שבחוץ של תורה ותפילה — כך גם בפנים.

ולכן קבלת התורה שבעל פה דורשת אנשי אמת: מחשבה זכה, לב נקי, רצון שלא להיות “רע בפנים וטוב בחוץ”. בעבודה של “פת במלח” ו”מים במשורה” מתיישר האדם מבפנים — ואז התורה נכתבת עליו באמת.

תיקוני זוהר אומרים: “פורים הוא כפורים”. מה הקשר?

הגר"א מבאר: יום כיפור הוא יום שמח — יום של סליחה ומחילה, ויום נתינת התורה מחדש: לוחות שניות. אלא שביום כיפור אנו כעין מלאכים — בלי אכילה ושתייה.

אז מתי שמחים בפועל על קבלת הלוחות השניות?
בפורים.
פורים הוא סעודת ההודאה והשמחה על לוחות שניות: ביום כיפור מקבלים — ובפורים חוגגים.

לכן פורים הוא “המשך” של יום הכיפורים: שם צום ומלאכיות; כאן שמחה ואכילה — על אותה מתנה של לוחות שניות.

בעל הבית הלוי אומר: בלוחות הראשונות הייתה כל התורה שבעל פה כתובה — בנס. “מזה ומזה הם כתובים” — לא רק הדיברות, אלא דקדוקיה ואותיותיה, וכל עומק התורה. זה התאים למדרגת ישראל לפני העגל: “בני עליון כולכם”, מדרגה שבה אין אומה ולשון שולטת בהם.

אבל אחרי חטא העגל — ישראל ירדו ממדרגתם. ואז נוצר מצב שבו אומות העולם עלולות “ליטול” את התורה שבכתב. לכן נכרתה הברית “על פי התורה הזאת” — על פי התורה שבעל פה, שהיא החלק הייחודי ששייך לישראל.

בנוסף נגזרה שכחה — שלא הייתה בלוחות הראשונות. הכתב סופר מקשר זאת ל“וראית את אחורי ופני לא יראו”: לאחר החטא לא רואים את “פני” התורה שבכתב באופן ישיר כמו בלוחות ראשונות, אלא דרך “אחורי” — דרך התורה שבעל פה מבינים לעומק את התורה שבכתב.

העמק דבר מבאר: לוחות ראשונות נעשו בידי הקב"ה, ולוחות שניות בידי משה — ללמד שהלוחות השניות דורשות השתתפות אדם, עמל, הבנה, בניין.

והגרש"ש (בהקדמה לשערי יושר) מסביר את שבירת הלוחות: אילו לא נשברו — לא הייתה שכחה, וכל אדם רשע היה יכול להשתמש בתורה בלי תיקון פנימי, “רע בלב וטוב בחוץ”. לכן נשברו הלוחות, כדי שהתורה תיקנה תבוא עם יגיעה. כי היגיעה עצמה מיישרת את לב האדם.

ומכאן עומק הפסוק “כתבם על לוח ליבך”: בלוחות השניות הלב נעשה קלף. התורה שבעל פה אינה רק “בספרים”, כדי שלא יהיה “חמור נושא ספרים”, אלא שתהיה כתובה באדם.

ובספר ימי הפורים נדרש הפסוק “את אשר החלו לעשות”: “החלו” — לשון לוח. מאז ימי אחשוורוש, בזמן הסתר פנים — אנחנו הלוח.

מכאן מתחבר גם למה שהרמב"ם מזכיר שמחת פורים באכילה, בבשר וביין: זו שמחה של קבלת תורה, בדומה לשבועות, שבו יש “לכם” — שמחת הגוף כחלק משמחת התורה.

אלא ששבועות הוא שמחה על לוחות ראשונות, ואילו יום כיפור ופורים הם שמחה על לוחות שניות: שמחה של תורה שבעל פה, של עמל, של אמת פנימית, ושל בחירה בה' בתוך הסתר פנים.

ולכן (כדברי הפחד יצחק): לעתיד לבוא כל המועדים ייתבטלו — אבל פורים לא ייתבטל. כי בפורים מתגלה נקודת הבחירה.