פורים ושמחת ההצלה: שאלת התחפושות

חג הפורים קרב ובא. יש הרבה סיבות לשמחה בפורים, אך הסיבה הטובה ביותר היא עצם הנס: “בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם”. רצו להשמיד, לאבד, להרוג את כל היהודים — ובסוף התהפך הכל לטובתנו. זו עיקר השמחה בפורים, וממנה נובע גם הכלל הידוע: “משנכנס אדר מרבים בשמחה”.

ובתוך אווירת השמחה, עולה בכל שנה גם שאלה מעשית: תחפושות בפורים — ובפרט האם יש איסור “לא ילבש” כאשר גבר מתחפש לאשה, או אשה לגבר?

שו"ת מהר"י מינץ: מקור ההיתר למנהג

אחד המקורות המרכזיים הוא שו"ת מהר"י מינץ (לפני כ-500 שנה), אב בית דין פדובה באיטליה. רוב כתביו נשרפו, ונותרו ממנו מעט תשובות שנדפסו. בתשובה ט"ו הוא דן במנהג התחפושות ונשאל: האם מותר לגבר ללבוש תחפושת של אשה בפורים?

המהר"י מינץ כותב שאין בזה איסור, וטענתו המרכזית: אם היה בזה אפילו “נדנוד עבירה”, לא ייתכן שגדולי תורה וחסידי עולם היו רואים זאת בפועל — ולא היו מוחים. הוא מתאר שראה אצל גדולים שחתנים וכלות, בנים ובנות, החליפו מלבושים “מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך”, ושזה נעשה לשמחה בלבד, בלי הרהור עבירה.

ראיה מדין מראה והתקשטות

הוא מביא גם ראיה מסוגיית עבודה זרה לגבי הסתכלות במראה: האיסור לגבר להסתכל במראה הוא רק כאשר זה נעשה לצורך התקשטות והתייפייפות, שזה “דרך נשים”. אבל לצורך צורך (כגון שלא ייחבל, או לצורך הופעה לפני מלכות, או משום בעיה בעיניים) — כתבו התוספות (ועוד ראשונים) שיש להתיר. מכאן הוא רוצה ללמוד עיקרון: כשאין כוונת קישוט נשי/התדמות נשית לשם תאווה — אין איסור.

מנהג המקום

בר"ן ועוד פוסקים כתבו שדברים התלויים ב”דרך נשים” ו”דרך אנשים” נקבעים גם לפי מנהג המקום: במקום שדרך גברים לעשות כך — אין בזה “לא ילבש”. ויש שהחמירו בזה, ויש שהקלו.

הרמ"א: הכרעה למעשה להקל במנהג

הרמ"א (או"ח תרצ"ו סעיף ח) מביא במפורש את המנהג:

“ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא… וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.”

כלומר: יש מחלוקת — והרמ"א מעיד שהמנהג נטה להיתר, כשהכוונה לשמחה בלבד.

הצד המחמיר: היראים, הב"ח, החיד"א ועוד

מנגד, יש קו תקיף של פוסקים ששללו את ההיתר.

ספר היראים

בספר היראים (רבי אליעזר ממיץ, מבעלי התוספות) מופיע ניסוח חד: אסור ללבוש שמלת אשה אפילו בדרך ארעי ואפילו דרך שחוק.

הב"ח: “אפשר לשמוח בלי לעבור לאו”

הב"ח (יו"ד קפ"ב) תוקף את ההיתר, וטוען שמדובר בלאו — ושמחת פורים או חתונה אינה דומה להיתר שניתן לפעמים לצורך הצלה, צינה/חמה וכדומה. בפורים אפשר לשמוח בהרבה דרכים בלי להיכנס לספק לאו. הוא גם מעלה חשש שהדבר עלול להביא לפריצות.

החיד"א, יביע אומר ויחוה דעת

החיד"א (בכמה מקומות) נוטה לבטל את המנהג. ובשו"ת יביע אומר ויחוה דעת מובאת גישה מחמירה, ובפרט ביחוה דעת נוסף גם עניין חינוך הקטנים: לא להלביש ילדים בבגדי המין השני, משום חינוך ו”לא ליתן איסור לקטן בידיים”.

הקושי העקרוני: “דבר שאינו מתכוין” מול “פסיק רישא”

העלית נקודה חזקה במאמר: איך יתכן להתיר בטענה של “אין כוונה”, הרי בסוף התוצאה היא שגבר נראה כאשה (ולהיפך), וזה לכאורה “פסיק רישא” — תוצאה ודאית?

זו אכן נקודת הוויכוח: האם “לא ילבש” דומה לאיסורי שבת וכדומה, שבהם פסיק רישא אוסר גם בלי כוונה, או שמא “לא ילבש” הוא איסור שעיקרו תלוי בכוונה ובמגמה (התדמות לשם זימה/פריצות), ולכן כשברור שזה “משחק” לשם שמחה — אין כאן את גדר האיסור.

כאן נכנס הדיון העקרוני על מהות האיסור.

חקירת האגרות משה: מעשה או תוצאה?

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סימן פב) חקר: האם איסור “לא ילבש” הוא:

• איסור על מעשה ההתקשטות בדרך נשים, או
• איסור על התוצאה — שהאדם נעשה “מקושט כנשים” בפועל.

ומשם הוא נוטה לאסור גם מקרים שבהם שינוי המראה נעשה בדרך עקיפה (כמו כדורים שמשחירים שיער), כי בסוף התוצאה היא “קישוט נשי”.

ולפי קו מחשבה כזה — יש בהחלט מקום לומר שגם בפורים, עצם התוצאה של “התדמות” אינה פשוטה להתיר.

תשובות שמיישבות את שיטת המתירים

כמה אחרונים ניסו ליישב את מנהג ההיתר:

“הכל יודעים שזה פורים”

בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סימן תק) מובא רעיון: עיקר טעם “לא ילבש” הוא חשש פריצות — ערבוב מגדרי שמביא לקלקול. בפורים, כאשר המסגרת החברתית ברורה וכולם יודעים שזה “תחפושת” ולא ניסיון להיראות באמת כאשה/איש — אין כאן הרגל לפריצות.

ראיה מהגמרא: לבישה לצורך שמירה

הבאת דוגמה יפה: בגמרא בשבת מצינו שמותר לפעמים לגבר לשים תכשיט נשי לזמן קצר לצורך שמירה/העברה, כי אין כאן מגמת התדמות. מכאן יש פוסקים שרצו להוכיח ש”לא ילבש” אינו טכני כמו שבת, אלא תלוי מטרה.

פוסקים שמוסיפים חששות: חוקות הגויים ופריצות

בשו"ת מים חיים נטען שמנהג “פרצופים” חדר מחגים של אומות (קרנבל וכדומה), ולכן יש בזה גם חשש חוקות הגויים, ובנוסף בפועל זה עלול להביא לפריצות.

גם אם הטענה ההיסטורית אינה תמיד מוכרחת בכל מקום ובכל קהילה, הנקודה המעשית שהוא מעלה — שברבות המקומות זה מדרדר את רוח היום — היא אחת הסיבות שבגללן הרבה אחרונים נטו להחמיר בזמננו.

טעמים למנהג התחפושות

במאמר הבאת כמה טעמים יפים שמופיעים בספרים:

• זכר ל”ונהפוך הוא” — מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות.
• זכר ל”הם לא עשו אלא לפנים” — גם ישראל עשו “כאילו”, והקב"ה “כאילו” גזר.
• כדי שהעניים לא יתביישו במתנות לאביונים.
• זכר לכך שהנס היה “מלובש בטבע”, נס נסתר.
• רעיון המאור ושמש: בפורים מגלים שהשגחת ה' נמצאת בכל המצבים, גם כש”הלבוש” אחר.

סיכום תורני־מעשי שנשאר נאמן למאמר

המאמר מציג תמונה של מחלוקת אמיתית:

• שיטת ההיתר (מהר"י מינץ והרמ"א): כשאין כוונת זימה אלא שמחה בעלמא, והכל במסגרת פורים — יש מקום להקל.
• שיטת האיסור (יראים, הב"ח, החיד"א ועוד רבים): עצם ההתדמות אסורה גם דרך שחוק; אפשר לשמוח בלי להיכנס ללאו; ויש גם חששות של פריצות וחיקוי גויים, ובדורנו — החשש גדל.

ומכאן ההצעה שהובאה: ייתכן שבעבר, במקום ובדור מסוים, זה היה “שמחה נקייה”, ואילו כיום — לא תמיד, ולכן יש יותר מקום לאסור או לפחות להגביל מאוד.