ירון דקל: "בואו נודה – אתרגנו את הרצוג"

מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, מותח ביקורת על התנהלות התקשורת במהלך מערכת הבחירות.

במאמר שפורסם הבוקר ב'גלובס' כותב דקל, "אחד הרגעים המכוננים במערכת הבחירות היה במיני-עימות בין בנימין נתניהו ליצחק הרצוג שהתקיים באולפנה של השדרנית רינה מצליח בתוכנית 'פגוש את העיתונות'.

אחרי חודשים שהרצוג זעק לעימות, ניתנו לו 3 דקות של קרב ראש-בראש מול נתניהו. ברגע זה, שאליו היה אמור להגיע מוכן מלא און ועזוז, כשלה לשונו באמירה 'נשמור על נתניהו מאוחדת'.

עוד באתר:

ההצהרה המלאה

דובר צה"ל התרגש מאם לשישה האמיצה מבני ברק • צפו

קובי פינקלר

אוזן תחת אוזן

צפו: למה הקדוש ברוך הוא רצה שטראמפ ייפצע דווקא ככה

אלי יעקובוביץ

סקירה מרתקת

"מכבש לחצים": המלחמה קורעת את הפוליטיקה האמריקנית

אבי בלום

צפו

תיעוד מדהים: מערכת ההגנה האווירית האמריקנית בפעולה

שמעון כץ

הפספוס הזה, שאילו היה קורה למועמד אמריקאי היה משודר ברשתות הטלוויזיה בארה"ב שוב ושוב, הוצנע בתקשורת הישראלית. רק הודות לרשתות החברתיות ולאנשי הימין ששירשרו אותו, ניתנה לפליטת-הפה חשיפה ראויה.

בבחירות האחרונות חטאה רוב התקשורת לתפקידה. הביקורת על נתניהו עברה את הגבול שבין ביקורת לגיטימית וחיונית, לקמפיין כוחני ונטול עכבות. נתניהו אולי לא ראש ממשלה מושלם, ויש סיבות רבות לבקר אותו, אבל הבון-טון היה להציגו כדמות אפלה, מי שיביא לסופה של המדינה ולקץ הציונות. העובדה, למשל, שמדובר בראש ממשלה זהיר ומהוסס שאיננו ממהר להחליט על מהלכים צבאיים, נעדרה מהשיח. ההשחרה הייתה כמעט טוטאלית, וכל אמירה על כך נתקלה בתגובה הצדקנית "אבל יש לנתניהו עיתון". נו, ואם יש לו? אז אין כבר חובה לאתיקה, לסיקור הוגן?

עכשיו זו עת טובה וראויה לחשבון-נפש ולהפקת לקחים. חשבון-נפש מקצועי ואישי שלנו בתקשורת. למה שוב התקשורת החילה על עצמה את הקונספציה? שוב הלכנו כסומים בארובה אחרי סקרי דעת הקהל. ועתה, בהיעדר טיפול ראוי במהות, שוב תפסו את הכותרות הראשיות, והפכו את הסיקור הפוליטי לסיפור של מרוץ סוסים: שטחי, מוטה, וכפי שהסתבר ביום שלישי שעבר, מנותק מהשטח. התקשורת חיה בבועה שיצרה לעצמה, מתבשמת מניחוחותיה, ואינה חשה בזרמים המשמעותיים והעמוקים בחברה הישראלית".

דקל אף מציין כי מדובר בהתנהלות בעלת דפוס קבוע של סיקור מוטה ובלתי הוגן, שמתחדדת לאלו שבאים או שבים מחו"ל. וכך הוא מציין: "כשחזרתי מתפקיד שליח רשות השידור בוושינגטון, אי-שם ב-2007, נתקלתי במגפה תקשורתית קשה. קדימה שמה. אהוד אולמרט היה אלוקים, ואחריו ציפי לבני הייתה רוח הקודש. אי-אפשר היה לומר עליהם מילה רעה. כל ביקורת נחשבה בגידה בעדר, במקצוע ובשבט. גם כשברור היה שלנתניהו גוש חוסם בבחירות 2009, התקשורת עוד המשיכה להרכיב קואליציות בראשות לבני".

התיקון לטעמו מצוי בפתרון הבא:

"השר אורי אורבך ז"ל היה פורץ-דרך לכניסתם של אנשי ימין לתקשורת הממוסדת – בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, במאמריו ב"ידיעות אחרונות" ובכלי תקשורת אחרים – היה בולט וראשון. בימים שבהם מציינים שלושים לפטירתו, אין מנוס מן המסקנה שאין די ממשיכי דרך לאורבך. רק כניסה משמעותית לתקשורת המיינסטרים הממוסדת של עיתונאים חובשי כיפות, אנשי פריפריה ובעלי קו ימני, תוכל לשנות את המצב ולשחרר את התקשורת מבועתה הלא מבורכת.

במדינה שבה 80% מצרכני התקשורת מאמינים באלוקים, מוכרחים גם המתווכים ליצור הזדהות של צרכניהם עם כלי התקשורת. לא למען הימנים, או חובשי הכיפות הסרוגות. למען התקשורת, אמינותה וחשיבותה בחברה דמוקרטית. ללא מהלך נחוש כזה, השחיקה במעמדה יימשך וילך, למרבה הצער.

יצויין, כי בממשלה האחרונה, נדחתה הצע"ח שתיתן העדפה לחרדים במשרות ממשלתיות, על מנת להשוות את ייצוגם בתפקידים ממלכתיים ביחסם לאוכלוסייה, בודמה להצע"ח דומות שהתקבלו כלפי אוכלוסיות שונות, במדינת ישראל, שחווים בקשיים ואפליה בהתמודדות על תפקידים ומשרות שונות, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. למרות זאת, הצע"ח זו נדחתה ע"י הממשלה ולא בפעם הראשונה.

כמו"כ, שר התקשורת, גלעד ארדן נמנע מלמנות חרדים למועצת הרשות השנייה, בה בשעה שדאג למנות נשים רבות, כדי לאזן את חוסר הייצוג הנשי", מסכם דקל.