ימים ספורים בלבד לפני ל"ג בעומר, מתווה הילולת הרשב"י היה לוט בערפל. שלל דיווחים עלו וירדו בכלי התקשורת, הפרויטור תומך, השרה מתנגדת, השר מתדרך, אך כל מי שאש הרשב"י בוערת בו שאל רק שאלה אחת בלבד: יהיה מירון או לא יהיה מירון?.
בסוף השבוע שעבר, עוד הייתה תקווה שהמתווה המדובר יצא לפועל, וגם בהר הייתה היערכות שיא לקליטת ההמונים, כפי שתיעדנו ביום רביעי, פחות משבוע להילולת הרשב"י. אך ביום שישי, הגיע ראש הממשלה נתניהו, בגיבוי השר בן גביר והוריד את השאלטר על הילולת הרשב"י. פיקוד העורף הגביל את ההתקהלות בהר ל 200 איש בלבד, מה שסתם את הגולל על ההילולא המתוכננת.
במשך כל הימים שלפני ההילולא, במשרד ירושלים ומסורת ישראל, נלחמו על קיום ההילולא בכל מתווה שהוא, העיקר שלא יסגרו חלילה את מירון לציבור, אך למרבה הצער ההחלטה של ראש הממשלה הייתה סופית ולא ניתנת לשינוי.
עוד באתר:
מהרגע בו התפרסמו הגבלות פיקוד העורף שבישרו על ביטול ההילולא, המוח היהודי החל לעבוד שעות נוספות. ראשית כל, מי שכוחו היה במתניו, ושהות של כשבוע בהר מירון זה לא משהו שמאיים עליו, פשוט תפס את מיטלטליו ועלה מירונה לפני הסגירה ההרמטית על הדרכים וההר, ושהה שם עד ל"ג בעומר.
אך רוב משתתפי ההילולא, 60 אלף במספר כפי מה שקיבלנו מגורם רישמי, הגיעו לאחר הסגירה ההרמטית על ההר. איך הם עשו זאת? פה בדיוק נכנס לתמונה המוח היהודי. בכל שנה, המילים "מבצע מירון" מתארות את ההתארגנות של הגופים הרישמיים להילולת הרשב"י. אך השנה, הייתה להם משמעות שונה. כל יער, כל כביש, כל ג'יפ פנוי ובמקרים רבים כל קטאר תקין, התגייסו למבצע ההירואי של הילולת הרשב"י תשפ"ו.
לפני שנצלול למסלולים ולדרכים השונות, נציין ביושר, כי מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב מאיר אליהו מי שהיה האחראי הישיר לתפקודם של השוטרים על ההר, ובדרכים אליו, נלחם באופן אישי על קיום הילולת הרשב"י בימים בהם דובר על המתווים השונים. המתווה המצומצם שאושר בסופו של דבר נכפה עליו על ידי אלו שנלחמו ההיפך, שלא תתקיים ההילולא.
ברקע הדברים האמורים, כעת לאחר ההילולא ניתן להבין, מדוע ההר היה ריק משוטרים ונוהל כולו על ידי סדרנים חרדים, ומדוע מרבית אלו שיצאו לדרך מירונה, בסופו של דבר אכן הגיעו. כמי שהיה שם ברוב שעות היום, בעיני ראיתי, כי בכל שעה ושעה הגיעו עוד ועוד אנשים למירון, בזרם בלתי פוסק. משרד ירושלים ומסורת ישראל, והממ"ז קיבלו את הגזירה וניהלו את שטח ההר בצורה הטובה ביותר, עם 'מכוונים' חרדים ובלי שום נוכחות של משטרה בציון.
וכעת נשוב לדרכים להר. הרוב המכריע של האנשים שזכו להשתתף השנה בהילולת הרשב"י, לא עשו זאת בדרך המלך. הם הגיעו מהיערות אחרי הליכה של שעות בבוץ, או מהכבישים אחרי הליכה של קילומטרים רבים. על המסירות נפש, יעידו אלו שנפצעו גם בדרך בעת שהלכו ביערות האזור.
מאחורי הקלעים נוהל מבצע מקיף, שכלל בין היתר הפעלת קווי אוטובוסים מריכוזים חרדיים עד אזור גוש חלב, ומשם הליכה ביערות עד מירון, עם הכוונה טלפונית מדויקת וצוותים שפעלו לפרוץ את הגדירות במקומות המיועדים למעבר העולים מירונה.
מלבד ההסעות המאורגנות, היו גם דרכים להגיע למירון שנולדו תוך כדי תנועה. כל רכב גבוה באזור שהיה מסוגל לחצות את הבוץ בשבילים בתוככי היער התגייס למשימה. בתוך קבוצות ייעודיות וחסויות הוחלפו דיווחים מהשטח בין העולים היכן הדרך הקלה לעבור, היכן חסום והיכן יש משטרה, כשמעדויות שהגיעו אלינו, במקרים רבים השוטרים העלימו עין ממראה עיניהם.
אגב, גם השנה אמריקאיים רבים טסו מניו יורק לישראל במיוחד בשביל לעלות למירון בל"ג בעומר. הם הגיעו עם רכב שכור או דרייבר לאזור צפת, ומשם חצו את הגבול מירונה עם גי'פ, כשהמחיר לראש היה מפולפל ועמד בסביבות ה 250 דולר, תלוי בעומס ובמצב הדרכים.
דרך יצירתית נוספת לעבור את הבוץ ביערות למירון הייתה בטרקטורנים. דרוזים מהאזור שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי, הגיעו עם טרקטורונים ולקחו בסביבות ה 100 שקל לאדם למעבר ביער, עד למקום ממנו ניתן להמשיך ברגל לגדירות המושב, ומשם להיכנס בפרצות.
מי שלא היה בכיסו די ממון לשלם למעבירים למיניהם, פשוט צעד את הדרך לאורך הכבישים או בשבילי היער, והגיע למירון מלא בבוץ. המסירות נפש השנה הייתה גדולה במיוחד עקב מזג האוויר הסוער והנדיר לעונה. ברוב שעות היום ירדו גשמים חזקים במירון והסביבה מה שהקשה מאוד על ההליכה בשטח.
מה שהיה שונה השנה מלפני שנתיים, אז גם ההר היה סגור עקב המלחמה, זה שי שנכנס בשערי ההר, נכנס להילולא שמחה, בלי שוטרים שרדפו אחריו וגרשו החוצה, עם תזמורת בחצר, וגם מדורות בדרך בשביל לעמוד ולייבש את הבגדים מהגשם הסוער.
שנת תשפ"ו תיזכר בהיסטוריה של עולי מירון כשנה של מסירות נפש, בה הציבור הוכיחו שוב, ששום דבר לא יכול לנתק בין לב מלא געגועים, להילולת הרשב"י במירון. ואמרתם כה לחי.
