ישעיהו הנביא פותח את פרק ה' בשירת אהבה. לא תוכחה מיד, לא זעקה, לא קללה. תחילה הוא מצייר כרם מטופח: בעל הכרם בחר קרן בן שמן, עיזק את האדמה, סיקל אבנים, נטע שורק, בנה מגדל, חצב יקב. הוא עשה הכול נכון. השקיע, הגן, הכין, טיפח. ואז המתין לפרי.
"ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים".
זו אולי התמונה המדויקת ביותר למצבה של הנציגות החרדית בשנים האחרונות.
הציבור החרדי נתן לנציגיו כמעט הכול. הוא הצביע באחוזים גבוהים, התייצב למרות האכזבות, שתק כשנדרש, נשמע לגדולי ישראל, קיבל בהכנעה הסברים על "אחריות", "תהליכים", "מורכבויות" ו"מהלכים שעדיין אסור לפרסם". הוא העניק להם כוח פוליטי, שרים, ועדות, תקציבים, מנופי לחץ וקואליציה שנשענה לא אחת על קולותיהם.
עוד באתר:
הכרם נמסר לידיהם כשהוא מגודר ומבוצר.
ומה יצא ממנו?
לא חוק גיוס, לא הסדרת מעמדם של בני הישיבות, לא עצירת המעצרים, לא הגנה על משפחות האברכים, לא השבת סבסוד המעונות, לא שמירה יציבה על תקציבי הישיבות, לא בלימת הפגיעה בזכויות, ולא אפילו תחושה שיש בעל בית שמסוגל לדפוק על השולחן ולומר: עד כאן.
במקום ענבים, קיבלנו באושים.
"מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו"
זו השאלה שצריכה להישאל היום כלפי הח"כים החרדים.
מה עוד היה חסר לכם?
הייתה לכם ממשלה ימנית. היה לכם ראש ממשלה תלוי בקולותיכם. היו לכם שרים בכירים. היו לכם תפקידי מפתח. היו לכם ועדות. היה לכם כוח להפיל ממשלה, לעכב תקציב, למנוע חקיקה, לשבש סדר יום, ליצור משבר אמיתי.
אבל פעם אחר פעם גילינו שהאיום החרדי הוא איום בלי שיניים.
נפגשים, מתכנסים, מתייעצים, שולחים מכתב, מפרסמים "זעם", מאיימים ב"משבר חריף", ואז מגיעה ההצבעה, והכול מסתדר.
תמיד יש סיבה למה עכשיו אי אפשר.
פעם המלחמה. פעם הרגישות המדינית. פעם בג"ץ. פעם היועמ"שית. פעם שר האוצר. פעם ראש הממשלה. פעם השותפים. פעם "לא ניתן לפרק את גוש הימין". פעם "צריך אחריות". פעם "לא משחקים לידי השמאל".
אבל הציבור החרדי לא שלח את נציגיו לכנסת כדי לנהל את מצוקותיו של גוש הימין. הוא שלח אותם כדי להגן על עולם התורה.
אם עולם התורה נרדף, בני הישיבות נעצרים, משפחות נענשות והנציגות ממשיכה לספק יציבות פוליטית למי שאינו מספק לה הגנה, הרי שהכשל אינו טכני. הוא מהותי.
המגדל עומד, השומרים נרדמו
בעל הכרם בישעיהו לא רק נטע. הוא גם בנה מגדל. המגדל נועד לשמירה, לתצפית, לזיהוי סכנה מרחוק.
גם הנציגות החרדית נועדה להיות מגדל שמירה.
לזהות מראש את הסכנה המשפטית. להבין בזמן שהעתירות אינן אירוע נקודתי אלא מהלך כולל. להכין חקיקה, לעגן מעמד, לבנות מנגנוני הגנה, להציב קווים אדומים לפני שהמערכת סוגרת על הציבור מכל הכיוונים.
אבל במקום לראות את הסכנה מרחוק, נציגינו התעוררו בכל פעם לאחר שהצו כבר ניתן, התקציב כבר נעצר, ההטבה כבר נשללה והבחור כבר נעצר.
הם לא ניהלו את האירוע. הם רדפו אחריו.
בכל פעם מחדש שמענו כי "לא היה ניתן לצפות", "היועמ"שית הפתיעה", "בג"ץ הרחיק לכת", "האוצר הקשיח עמדות".
זה אינו תירוץ. זה כתב אישום.
מי שיושב שנים במוקדי הכוח אמור לדעת כיצד המערכת פועלת. מי שמכיר את בג"ץ, את הייעוץ המשפטי ואת פקידי האוצר, אינו רשאי להעמיד פנים שהכול נחת עליו מן השמים.
"ויקו למשפט והנה משפח"
הנביא משחק במילים: במקום משפט, משפח. במקום צדקה, צעקה.
גם אצלנו, ההבטחה הייתה למשפט. הסדרה, חקיקה, זכויות, מעמד ברור.
ומה קיבלנו? צעקה.
צעקת אמהות שאינן יודעות אם יאבדו את המעון. צעקת אברכים שנשללו מהם זכויות בסיסיות. צעקת בחורים החוששים לצאת מהבית. צעקת משפחות ליד שערי הכלא. צעקת מוסדות שמתקשים לשרוד. צעקת ציבור שמבין כי הפך לבן ערובה בתוך משחק פוליטי שאין לו סוף.
הבעיה איננה רק שהנציגות נכשלה. כל נציג ציבור עלול להיכשל.
הבעיה היא שהנציגות מסרבת להכיר בכישלון.
אין חשבון נפש. אין לקיחת אחריות. אין הודאה ביושר: טעינו, נרדמנו, לא נערכנו, סמכנו על הבטחות, ויתרנו מוקדם מדי, פחדנו ממשבר, העדפנו את שלמות הקואליציה על שלמות עולם התורה.
במקום זאת, כל כישלון מוצג כהישג חלקי. כל נסיגה היא "בלימה". כל דחייה היא "הצלת המצב". כל חוק הצהרתי הוא "פריצת דרך היסטורית". כל סעיף תקציבי קטן מוצג כניצחון, בזמן שהמערכה הגדולה אבדה.
הציבור אינו כרם הפקר
הגיע הזמן לומר את האמת: הציבור החרדי אינו מאגר קולות אוטומטי.
נאמנות לגדולי ישראל אינה מעניקה פטור לנציגים מביקורת. להפך. מי שפועל בשליחותם צריך להיבחן ביתר חומרה. אין אדם יכול להסתתר מאחורי דעת תורה כדי לחפות על רשלנות פוליטית, חוסר תכנון או פחדנות.
דעת תורה מחייבת את הציבור להישמע. היא אינה מחייבת אותו להעמיד פנים שהשליחים הצליחו כאשר התוצאה הפוכה.
אין כאן קריאה למרד, חלילה. יש כאן דרישה לאחריות.
נציג ציבור חרדי צריך לדעת שהוא יישאל לא כמה נאומים נשא, כמה פגישות קיים וכמה פעמים "נאבק מאחורי הקלעים", אלא מה הביא בפועל.
האם בחור ישיבה מוגן יותר היום? האם מוסדות התורה יציבים יותר? האם הזכויות נשמרו? האם הרדיפה נבלמה? אם התשובה שלילית, אין די בהצהרה ש"עשינו הכול".
"ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי"
המשך המשל בישעיהו מפחיד. בעל הכרם מסיר את המשוכה, פורץ את הגדר ומפסיק לטפח.
לא מפני שאינו אוהב את הכרם, אלא מפני שהכרם לא נתן את פריו.
גם הציבור החרדי נמצא בנקודת מבחן. לא מול התורה, לא מול גדולי ישראל, אלא מול המערכת הפוליטית שבנתה לעצמה הרגל מסוכן: הציבור יצביע בכל מקרה, יסלח בכל מקרה, יאמין לכל הסבר ויחזור לתור ביום הבחירות.
הנציגות חייבת להבין שהקרדיט נגמר.
לא די בעוד חוק טרומי. לא די בעוד הצהרה חגיגית. לא די בעוד סרטון מהמליאה. לא די בעוד מסיבת עיתונאים זועמת מול היועמ"שית.
הציבור זקוק לתוצאה.
חוק שמסדיר את מעמד בני הישיבות. עצירה בפועל של המעצרים. השבת הזכויות. מנגנון משפטי שמגן על עולם התורה. קווים אדומים אמיתיים מול שותפים קואליציוניים. נכונות לשלם מחיר פוליטי, גם כבד.
בלי זה, כל הדיבורים על "מאבק" הם תפאורה.
לא עוד פוליטיקה של הישרדות
הפוליטיקה החרדית הפכה מפוליטיקה של שליחות לפוליטיקה של הישרדות.
איך נשמור על הכיסא, איך לא נצטייר כאחראים להפלת הממשלה, איך לא נאבד קשרים, איך נישאר ליד השולחן, איך נדחה את המשבר בעוד שבוע.
אבל שליח ציבור איננו נשלח כדי לשרוד. הוא נשלח כדי לפעול.
יש רגעים שבהם האחריות מחייבת פשרה. ויש רגעים שבהם הפשרה הופכת לשותפות בכישלון.
כאשר בחורי ישיבות יושבים בכלא, אי אפשר להמשיך להתנהל כאילו מדובר בעוד סעיף במשא ומתן.
כאשר משפחות חרדיות נענשות כלכלית בשל לימוד התורה, אי אפשר להסתפק בהודעות גינוי.
כאשר המערכת כולה פועלת לשנות בכוח את אורחות חייו של הציבור החרדי, נדרשת הנהגה לוחמת, מתוכננת, חכמה ונחושה.
לא צעקנית. לא פזיזה. אבל גם לא כנועה.
הכרם עוד יכול לתת פרי
משל הכרם איננו רק נבואת חורבן. הוא גם קריאה להתעוררות.
הכרם אינו אבוד. הציבור החרדי חי, חזק, מתרבה, לומד, מוסר נפש ומחזיק את עולם התורה בתנאים קשים. דווקא הציבור הוכיח שוב ושוב שהוא יודע לתת פרי.
השאלה היא אם שומרי הכרם ראויים לתפקידם.
האם ימשיכו להסביר מדוע אי אפשר, או שיתחילו להוכיח שאפשר?
האם יסתפקו בכותרות, או יביאו חקיקה?
האם ימשיכו לשמור על הממשלה, או יתחילו לשמור על הציבור?
האם יבקשו מאיתנו עוד אמון, או ירוויחו אותו מחדש?
הנביא אינו מניח לבעל הכרם לומר: הכוונות היו טובות.
הוא בוחן את הפרי.
וגם הציבור החרדי חייב להתחיל לבחון כך את נציגיו.
לא לפי הנאומים. לא לפי הקרבה לשרים. לא לפי התמונות מבתי גדולי ישראל. לא לפי מספר ההודעות לתקשורת.
לפי הענבים.
וכרגע, למרבה הכאב, ריח הבאושים עולה עד השמים.
