א.
בג"ץ טוען שהצילום מאחורי הפרגוד, בבחירות שההתקיימו לפני שבוע לבחירת מבקר המדינה, פוגע בחופש ההצבעה של חברי הכנסת. הטענה נשמעת לכאורה נקייה, משפטית, סטרילית. אבל למרבה האירוניה, אותו בג"ץ שבא להגן עכשיו על "חופש ההצבעה" של חברי הכנסת, הוא אותו בג"ץ שבדיון אחר דיון, לאורך שנים, מרשה לעצמו ליטול, לצמצם ולעיתים לרמוס את משמעות ההצבעה של חברי הכנסת עצמם.
כי השאלה האמיתית היא לא רק אם חבר כנסת צילם פתק מאחורי פרגוד. השאלה היא מתי בפעם האחרונה יכלו חברי הכנסת להצביע על חוק לפי ראות עיניהם, צו מצפונם והתחייבותם לבוחריהם, בלי שהחרב של בג"ץ תרחף מעל ההצבעה ותמתין להכריע בדיעבד אם רצון הכנסת כשר או פסול.
ב.
בג"ץ מדבר על פגיעה אפשרית בחשאיות, אבל בפועל הוא מייצר כאן תקדים מסוכן בהרבה: אם צילום או תיעוד של הצבעה הופך לעילה לפסילת תוצאה, מה בדיוק ימנע בעתיד ניסיון לפסול תוצאות בחירות כלליות בטענה דומה?
עוד באתר:
הרי בבחירות לכנסת אנו רואים שוב ושוב מצביעים מצלמים את עצמם מאחורי הפרגוד. בציבור החרדי, למשל, תמונותיהם של מרנן גדולי ישראל מצביעים בשעות הבוקר מופצות במשך היום על ידי מטות המפלגות כדי לזרז את הצבעת יראי ה'. האם גם זה יהפוך מחר ל"פגיעה בחופש ההצבעה"? האם גם שם יימצא שופט שיגיד שיש "עננה", "טעם מר", וצריך אולי "לעשות את זה עוד פעם"?
כמובן, זה יקרה רק בתרחיש המתאים: אם הימין ינצח שוב, ואם השמאל עוין החרדים ויקיר הבג"ץ יובס, כפי שחלק גדול מהסקרים כבר צופים. אז לפתע יתברר שהפרגוד הקדוש חולל, שהחשאיות נפגעה, ושצריך להציל את הדמוקרטיה — גם אם בדרך מבטלים את הדמוקרטיה עצמה.
ג.
האירוניה זועקת לשמיים: מי שמבקשים עכשיו לשמור על חברי הכנסת מפני לחץ פוליטי, אינם מוטרדים בדרך כלל מלחצים פוליטיים כשהם מגיעים מהכיוון הנכון.
לחץ תקשורתי? לגיטימי.
קמפיין ציבורי? חופש ביטוי.
איומים פוליטיים על ח"כים מהקואליציה? חלק מהמשחק הדמוקרטי.
איומים לא פוליטיים ולא מרומזים בכלל? התעלמות גורפת.
אבל כאשר חברי כנסת מהימין מבקשים להראות לבוחריהם שהם עמדו בהתחייבותם — פתאום זו כבר סכנה חוקתית.
כלומר, לא הלחץ הוא הבעיה. הבעיה היא מי מפעיל אותו, על מי, ובאיזו תוצאה פוליטית הוא תומך.
ד.
והאם צריך להזכיר שוב את הצביעות? בבחירות הקודמות למבקר המדינה, כאשר מספר חברי אופוזיציה תיעדו את עצמם מצביעים מאחורי הפרגוד למועמד השמאל דאז, האלוף במיל' גיורא רום, איש לא הזדעזע. איש לא ראה בזה קריסת עקרון החשאיות. איש לא דיבר על "עננה" מעל ההליך. איש לא חשב לרוץ לבג"ץ ולבקש לבטל את ההצבעה.
למה? כי הם היו בצד הנכון. ובצד הנכון, כידוע, גם צילום מאחורי הפרגוד הוא כנראה ביטוי אזרחי נאצל. בצד הלא נכון — אותה פעולה בדיוק הופכת לפגם חוקתי.
ה.
הסיפור כאן איננו רק מיכאל ראבילו, יוסף אלרון או מבקר המדינה הבא. הסיפור הוא מי באמת מנהל את המדינה. הכנסת מצביעה, הציבור בוחר, נציגים מתחייבים, קואליציות נבנות — ואז מגיע בג"ץ ומסביר לכולם מהי המשמעות הנכונה של ההליך.
בשם ההגנה על הדמוקרטיה, שופטי בג"ץ מרחיבים שוב ושוב את סמכותם להתערב בכל נקודת הכרעה רגישה. פעם זה חוק יסוד, פעם מינוי, פעם נוהל הצבעה, פעם עילת סבירות, ופעם "עננה" כללית שמספיקה כדי לעצור החלטה של הכנסת.
ו.
איש אינו טוען שחברי כנסת צריכים לזלזל בכללים. הצבעה חשאית צריכה להיות חשאית. אבל אם יש כלל — הוא צריך להיות כלל. לא כלי. לא נשק. לא אמצעי שמופעל רק כאשר התוצאה אינה נוחה למוקדי הכוח המשפטיים והתקשורתיים.
אם צילום מאחורי הפרגוד פסול, שיאמרו זאת מראש, בצורה ברורה, שוויונית ואחידה. שיחילו זאת על ימין ועל שמאל, על חרדים ועל חילונים, על קואליציה ועל אופוזיציה. אבל לקחת התנהגות שכבר נראתה בעבר, שלא עוררה סערה כששירתה צד אחד, ולהפוך אותה לפתע לעילה לביטול תוצאה כשהצד השני מנצח — זו לא שמירה על טוהר ההליך. זו פוליטיקה בגלימה.
ז.
וזה אולי הלקח המרכזי מהאירוע: בג"ץ אינו מסתפק עוד בבחינת חוקיות פורמלית. הוא בוחן אווירה. תחושה. עננה. טעם מר. וכאשר שופטים מתחילים לפסול או לאיים בפסילה על בסיס "טעם מר", הציבור רשאי לשאול אם לא נותר גם לו טעם מר מהאופן שבו מתנהלת מערכת המשפט עצמה.
כי דמוקרטיה אינה נבחנת רק בשאלה האם ההצבעה הייתה חשאית. היא נבחנת גם בשאלה האם תוצאת ההצבעה מכובדת. האם הכנסת עוד מסוגלת להכריע. האם רצון הציבור נשאר בעל משמעות גם אחרי שהשופטים מסיימים לפרש אותו.
ובמקרה החרדי, השאלה הזו כבר מזמן איננה תאורטית. אותו בג"ץ שמזדעזע מצילום פתק מאחורי פרגוד, אינו מזדעזע כאשר פסיקותיו הופכות בחורי ישיבות לעבריינים, שולחות אברכים לכלא צבאי, ומטילות חרדה על משפחות שלמות שלא ביקשו דבר מלבד להמשיך את מסורת עולם התורה.
אותם שופטים שמדברים גבוהה־גבוהה על חופש ההצבעה של חברי הכנסת, עומדים בפועל בראש מערכה משפטית שמוחקת שוב ושוב את הכרעות הציבור החרדי, את הבטחות נציגיו ואת ההסדרים שנבחרי הציבור מבקשים לעגן בחוק. במקום לכבד את מקומה של תורה במדינה יהודית, הם הופכים את לומדיה לבעיה משפטית ואת משפחותיהם לבנות ערובה של תפיסה אידיאולוגית נוקשה.
לכן קשה לקחת ברצינות את הדאגה הפתאומית לחירותו הפנימית של חבר הכנסת מאחורי הפרגוד, כאשר אותה מערכת משפטית אינה מגלה רגישות דומה לחירותם של בני הישיבות, לכבודם של גדולי התורה, ולזכותו של ציבור שלם לחיות על פי אמונתו בלי שירדפו אותו בצווי מעצר ובפסיקות מתנשאות.
בג"ץ שוב מוכיח שהוא מודאג מאוד מחופש ההצבעה של חברי הכנסת — כל עוד החופש הזה לא מוביל לתוצאה שהוא מתקשה לעכל. אבל כשההצבעה הדמוקרטית מבקשת להגן על עולם התורה, על הציבור החרדי ועל נבחריו, החופש נעלם, הפרגוד נקרע, והגלימה הופכת לכלי פוליטי.
