עדות מדהימה • "יש לה מספר על היד, היא יותר קדושה ממני"

יצחק סטיבן הרשקופף, מתאר כיצד התייחס והגיב ר' משה פיינשטיין, ז"ל, לאחר שדודתו ניצולת השואה, נישקה אותו על לחיו. עדות מדהימה על השני משפטים שהגיב לו ר' משה – ששינו את חייו.

"ר' משה פיינשטיין – גדול הדור", מספר הרשקופף, "היה כל כך מפורסם שאנשים היו מכנים אותו פשוט 'רֵבּ משה'. הקרבה המרבית שלי לאדם האגדי הזה הייתה כשלמדתי בישיבה, והרב שלי היה החתן שלו – הרב משה טנדלר. הרב טנדלר, וכל רב אחר, היה מדבר על הרב פיינשטיין בטון מלא יראה, בדומה לטון בו משתמשים בדרך כלל ביחס לאבות האומה".

"מדי קיץ, נהגנו לבלות שבוע עם דודי ודודתי בהרים. דודי ודודתי היו ניצולי שואה בעצמם. בתור הרופא והאחות האחראים על המרפאה במחנה הריכוז, הם הצליחו להציל את חייהם של אסירים רבים, ובכללם את אמי ואחותי".

"אחרי "המלחמה" הם הקימו מרפאה קטנה בכפר קטן בהרי הקטסקילס, ובין הפציינטים שלהם, כך גיליתי לתדהמתי, היה אחד מפורסם במיוחד – ר' משה".

"דודתי הזכירה כבדרך אגב שלר' משה יש תור למחר, ושאלה אם אני רוצה לפגוש אותו. אם אני רוצה?, זה היה כמו לשאול אותי, אם אני רוצה לפגוש את אלוקים", מספר.

"באותו לילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן התלבטתי, מה ללבוש? האם לגשת אליו? מה לומר? האם להזכיר שהחתן שלו היה הרב שלי בישיבה? לדבר איתו באנגלית או ביידיש הבסיסית שלי?".

"למחרת, ישבתי בחדר ההמתנה", ממשיך הרשקופף לתאר, "לבוש במיטב המחלצות שנמצאו ברשותי, כבר שעה לפני התור שלי. הציפייה נראתה בעיני כמו נצח, אולם בסופו של דבר הוא הגיע, נתמך בכל צעד על ידי מלווה אחר. הוא לא הבחין בי".

"קפאתי על מקומי. התכוונתי לקום ביראת כבוד עם כניסתו, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. הכנתי מראש כמה משפטים אותם שיננתי שוב ושוב, אבל הרגשתי שהלב שלי דופק יותר מדי מהר מכדי שאוכל לדבר ברוגע".

"דודתי פנתה אליו בחוסר כבוד, ואז הגיע החלק הגרוע ביותר, היא שמעה את צלצול פעמון הכניסה, ויצאה ממשרדה כדי לקבל את פניו: "הרב פינשטיין, הכרת את האחיין שלי איקי? היית מאמין שלשיקסע כמוני יש בחור ישיבה במשפחה?"

"הרב פינשטיין סוף-סוף הביט בי, ואני התייסרתי – דודתי פנתה אליו בחוסר כבוד; היא התבדחה איתו; היא קראה לי איקי ולא יצחק או אפילו אייזיק".

"ואז הגיע החלק הגרוע ביותר. דודתי נגשה אליו. היא ידעה כמובן שאסור ללחוץ לו את היד, והיא לא עשתה את זה, אבל היא נתנה לו נשיקה על הלחי, כפי שעשתה לרבים מהפציינטים החביבים עליה. ואז אמרה לו שדודי יקבל אותו בעוד רגע, וחזרה למשרדה".

"הרב משה ומלוויו פנו לעברי, במבט שנראה לי מאשים. הרגשתי שאני רוצה למות. ניגשתי אליו בהיסטריה, והתחלתי להשתפך בהתנצלות: "הרב פיינשטיין. דודה שלי, היא לא דתייה. היא לא מבינה…"

"הרב הניח מיד את אצבעותיו על שפתיי כדי שאפסיק לדבר, ואמר ברכּוּת שני משפטים ביידיש, אותם אזכור עד יום מותי: "יש לה מספר על היד. היא יותר קדושה ממני".

"הרב משה פיינשטיין הבין את מה שאני לא הצלחתי להבין, מה שמייחד את ניצולי השואה הוא עצם העובדה שהם היו שם, ואות העדות שנותרה על ידם".

 כך מסביר יצחק, באתר אש התורה, "למדתי להבין מיהם ניצולי השואה והמיוחדות שלהם".