בין הקינות לאבטיח: למה אנחנו סופרים את השעות לצאת הצום

בעיצומם של ימי הקיץ העליזים, ימי החופשה מהלימודים, פתע פתאום ומשום מקום נופל עלינו צום תשעה באב. כיהודים שומרי תורה ומצוות, מצווים אנו לנהוג מנהגי אבלות. ישנן ההלכות הברורות והמוגדרות מה מותר ומה אסור לעשות בימים אלו; דיני האבלות מתחילים מהקל אל הכבד – החל מצום שבעה עשר בתמוז, הפותח את ימי "בין המצרים", דרך שיאם ביום תשעה באב, וכלה למחרת בעשירי באב. הצד הטכני של מנהגי האבלות ידוע וברור לכל, וספרי הלכה רבים נכתבו בעניין.

ערב תשעה באב: נמלא את בטננו במאכלים רבים ומזינים ונשתה משקאות קלים. עם ערב נסיר את נעלי העור הלוחצות ונחליק בעונג את כפות רגלנו העייפות אל תוך נעלי הקרוקס המחוררות והמאווררות. נדאג שאבטיח קר ועסיסי ימתין בבית – חציו לפני הצום וחציו השני לאחריו. אז נלחץ על כפתור "שינוי המצבים" ונעבור ל"מצב אבֶל": מבט הפנים יהפוך רציני ועצוב, נשב על רצפת בית הכנסת הממוזג או על כיסא כתר נמוך, נצטייד בספר הקינות ששמרנו משנים קדמוניות, נאזין למקרא מגילת איכה, נבהה בספר הקינות ונאמר את הנוסח הפיוטי המקוצר לליל תשעה באב. לכשנסיים, נצא לנום את שנת הלילה.

למחרת, העבודה כבר קצת יותר מורכבת, וזאת מפני הקינות הרבות הנאמרות לאורך כל היום. מדי פעם נבדוק את עובי הדפים שנותרו לנו עד לסיום הספר, ולבסוף – כנראה – נגיע סוף סוף אל הקינה האחרונה. נצא מבית הכנסת לביתנו, ניכנס אל מתחת לשמיכה בחדר ממוזג כראוי, ונביט בשעון שוב ושוב בספירה לאחור: כמה עוד נותר לנו עד לסיום הצום? נעבור למצב שינה עמוקה ומתמשכת, ואם חלילה נתעורר, נעמיד לצידנו ספר כלשהו או את המכשיר הסלולרי על שלל אפליקציותיו ושאר מיני טכנולוגיות, האמונים על תפקידם החשוב: "אמנות שריפת הזמן". נביט שוב ושוב בשעון, אשר ביום זה זוכה ליחס מיוחד, והנה – יופי! נשארו לנו עוד שלוש שעות, עשרים ושש דקות ושלושים ושתיים שניות לסיום הצום, וזהו!

קדימה, אל המטבח!

קדימה להכנת הסעודה, עם מתכונים מפצים על הצום המעיק. לקראת סוף הצום נשרך רגליים לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית (כמובן, לא נשכח לקרוא קריאת שמע בזמנה). משם, רוח נעורים תפעפע בנו ובקלילות נקפץ אל ביתנו, כשפנינו מועדות ישירות אל המקרר – אל המשקאות התוססים ואל חצי האבטיח שנשאר, אשר ממנו לא נותיר שריד ופליט. נאכל מכל הבא ליד, קר וחם כאחד. מה לומר, זהו תהליך מעייף למדי עבור הגוף האומלל, שלא מבין מה רוצים ממנו. חולשה ועייפות יאחזו בנו, ואז נשוב כנראה למיטה לעוד קמצוץ של שינה עד הבוקר.

נעור בעזרת השם לבוקר חדש-ישן: חזל"ש – חזרה לשגרה. החופש הגדול בפתח (כעת לכולם) – טיולים, נופש, אטרקציות, אירועים וחתונות. בית המקדש נותר עדיין בשיממונו, מסגד אל-אקצא עדיין ב"תפארתו", שועלים ממשיכים להלך בו, השכינה הקדושה תמשיך לבכות על בניה, ועולם כמנהגו נוהג. נמשיך כך בגלות, נשמור את ספר הקינות לעוד תשעה באב עצוב בשנה הבאה, וחוזר חלילה, חלילה וחס.

כותב השורות הרב דוד ברוורמן | ארכיון 'אמס'.

אולי פעם אחת נעצור לרגע של מחשבה ונעשה את חשבון הנפש היהודי שלנו: מה קרה לנו? מה מקורה של אדישות זו? בעידן שבו יוצאים לרחובות להפגנות בעד דיור בר-השגה, מדוע לא אכפת לנו שלאבינו, בורא העולם, אין בית כבר יותר מאלף ותשע מאות וארבעים ושבע שנים?! בניין הבית, כפי שכתבו חז"ל, תלוי אך ורק בנו – אנו צריכים ליצור את התשתית לבניינו. הסיבות שהובילו לחורבן שני הבתים עדיין רלוונטיות, לצערנו, כפי שלימדונו חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", ואנו בהתנהגותנו פועלים להנצחת הגלות.

אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, עם יד על הלב – אולי עמוק בפנים קיימת בנו המחשבה שהגאולה וביאת המשיח הן נחלתם של הוזים ומתמהמהים, אך אינן שייכות באמת ליהודי הרציונלי? האם אנו באמת מאמינים שיום אחד בחיינו נראה עין בעין את שוב השכינה הקדושה לציון ואת קיבוץ הגלויות על ידי משיח צדקנו? גם אם נמלמל אלף פעמים "אני מאמין בביאת המשיח", ייתכן שהכל נעשה מן השפה ולחוץ. תאריך תשעה באב נראה לנו כמובן מאליו, כיום עצוב בלוח השנה שצריך איכשהו לעבור אותו בשלום מדי שנה בשנה. זהו עומק החורבן של דורנו: החורבן הטמון בעצם האדישות והייאוש מן הגאולה, באי-האכפתיות ובניתוק מחורבן שני בתי המקדש, ובהתכנסות בתוך הצרכים האישיים שלנו בלבד. זוהי "מצוות אנשים מלומדה" – קיום יבש של הצד ההלכתי והמעשי בלבד, בשעה שהלב רחוק מאוד מעומק השבר מחד, ומהציפייה לגאולה מאידך.

משל הילד בבית האסורים

ננסה להסביר את סיבת הקושי בהתאבלות על חורבן הבית באמצעות משל:

באחת ממדינות המזרח הרחוק, אישה הסתבכה בביצוע עבירה פלילית חמורה, ובית המשפט גזר עליה עונש מאסר ממושך של עשר שנים תמימות מאחורי סורג ובריח. אולם, למרבה הכאב והמורכבות, התברר כי בעת כניסתה אל בין כותלי הכלא עמדה האישה ללדת את ילדה הראשון. גורלו של התינוק נגזר עוד בטרם בא לעולם – לעשות את צעדיו הראשונים במציאות קודרת ומצומצמת.

חלפו חודשים ספורים והרגע המיוחל הגיע. בין כותלי בית החולים ילדה האישה תינוק זך ותמים, שאינו מודע כלל לנסיבות לידתו. עם שחרורה ממחלקת היולדות, דרשה האם בתוקף מרשויות החוק והרווחה לאפשר לה לגדל את בנה לצידה, בתוך תא המאסר. לאחר דיונים, נענו השלטונות לבקשתה, הקצו עבורם חדר ייחודי ודאגו לספק את כל צרכיהם הבסיסיים של האם ושל עוללה הרך. כך גדל לו הילד, מוגן ומבודד, כשהוא אינו מכיר דבר מלבד דמותה של אימו וארבעת קירות החדר.

ככל שנקפו השנים והילד גדל, עמדה האם בפני דילמה חינוכית וקיומית כבדת משקל: כיצד להציג בפניו את המציאות וכיצד לעצב את עולמו הלימודי והערכי?

באפשרות הראשונה, יכלה האם לבחור למנוע מבנה כל קצה חוט של מידע על אודות העולם המופלא המשתרע מחוץ לחומות הכלא. היא אינה מספרת לו על מרחבים, על טבע או על קיומם של בני אנוש אחרים. בבחירה זו, הייתה האם פטורה כביכול מלהשקיע מאמץ בחינוכו של הילד: היא לא לימדה אותו קרוא וכתוב, לא תרגלה עמו תרגילי מתמטיקה בסיסיים, ולא העניקה לו כל מושג על חיי חברה תקניים ומורכבותם של קשרים אנושיים. בדרך זו, לילד אין כל נקודת השוואה או שאיפה לידע; הוא אינו חווה תסכול, שעמום או געגוע, שכן עולמו הקוגניטיבי והמעשי מתחיל ומסתיים בגבולות החדר הצרים. עבורו, השהות הצמודה לאימו מספקת ומנחמת, ונוח לו בשלווה המדומה של בועתו המוגנת והדלה.

באפשרות השנייה, יכלה האם לנהוג בפתיחות ובתבונה, ולבחור להשקיע את כל משאביה הנפשיים והאינטלקטואליים בבנה. היא עמלה להקנות לו כישורי יסוד חיוניים, לימדה אותו קרוא וכתוב, ותרגלה עמו שוב ושוב חשבון בסיסי כדי לפתח את חשיבתו הלוגית. לצד זאת, היא שוחחה עמו רבות על חיי חברה טובים ונכונים, הסבירה לו כיצד בני אדם מתקשרים זה עם זה, וכיצד יש לנהוג בכבוד, באדיבות ובשיתוף פעולה. במקביל, היא החלה לחשוף בפניו בהדרגה, באמצעות מילים וסיפורים מוחשיים, את עושרו של העולם החיצון. היא מספרת לו על השמיים הרחבים, על השמש המאירה והירח, על שדות מוריקים, פרחים ובעלי חיים, ומספרת באוזניו על קיומם של ילדים אחרים, על פלאי הטכנולוגיה, המכוניות והמטוסים. ככל שהידע שלו מתרחב וכישוריו מתפתחים, מתעורר בלב הילד רצון עז וגעגוע עמוק לחוות את המרחבים הללו וליישם את שלמד. כאשר הוא מביע את רצונו לצאת, מבהירה לו אימו בעצב כי עליה לרצות את עונשה עד תום, והוא, מתוך אהבתו העצומה אליה, בוחר להישאר לצידה אך עושה זאת מתוך ציפייה דרוכה וספירה לאחור לקראת יום השחרור המשותף שלהם.

כאשר תם עונש המאסר ונפתחו שערי הברזל הכבדים, נחשף ההבדל התהומי והפער ההתנהגותי הקיצוני בין שני מסלולי הגידול.

הילד שגדל לפי האפשרות הראשונה, ללא כל מושג על העולם בחוץ וללא כל כלים בסיסיים של שפה, חשבון או הבנה חברתית, הוצף בחרדה קיומית עם היציאה אל החופש. המעבר הקיצוני מן העלטה היחסית והשקט של התא אל אור השמש המסנוור, שאון המכוניות והמון האדם, עורר בו הלם מוחלט. מבוהל ומבועת, כשהוא חסר אונים ונטול כלים חברתיים או קוגניטיביים להתמודד עם הסובב אותו, נצמד הילד בחוזקה לבגדי אימו, פרץ בבכי תמרורים וזעק שהם חייבים לחזור מיד אל החדר המוכר והבטוח בכלא, כיוון שהעולם החיצון זר ומפחיד מדי עבורו.

לעומתו, עבור הילד שגדל לפי האפשרות השנייה, רגע פתיחת השערים היה התגשמות של חלום שנבנה במשך שנים של למידה והכנה. הוא פרץ בקריאות גיל ושמחה, ובעיניים בורקות וסקרניות החל לבחון את המציאות שעד כה חיה רק בדמיונו ובספריו. חמוש בידע, בכישורי שפה ובמנטליות חברתית בריאה, הוא התבונן בהתרגשות בשמש המאירה, בשמיים התכולים ובכל הפרטים הקטנים סביבו, מוכן ומזומן להשתלב בחברה החדשה, כשהוא מלא פליאה והודיה על החופש שקיבל.

ההבדל הדרמטי בין שתי התגובות הללו נעוץ בחיבור המרתק שבין ידע, למידה וכוח הדמיון. כאשר הידע מוגבל והשכל אינו מפותח, כוח הדמיון נותר מנוון, והתוצאות בשעת מבחן הן פחד ורצון לסגת אל המוכר והצר. האם באפשרות הראשונה, מתוך רצון לגונן על בנה בטווח הקצר או מתוך עצלות, מנעה ממנו את היכולת לפתח השכלה וחזון, ובכך הותירה אותו פגיע וחסר אונים מול המציאות. לעומתה, האם באפשרות השנייה השתמשה בחכמה, בתושייה ובמאמץ רב כדי לבנות בנפשו של בנה תשתית איתנה של ידע, כלים לימודיים ודמיון מפותח. הכנה יסודית זו היא שאפשרה לו לצאת אל החופש בראש מורם, מתוך ציפייה ומוכנות נפשית לקבל את עולמו החדש בשמחה, בביטחון עצמי ובכלים מעשיים לחיים.

הנמשל והמציאות שלנו

הנמשל הוא אנו, ביחסנו אל העבר ואל העתיד של עמנו – עם ישראל. מבטנו, המוגבל לצרכינו האישיים בלבד, הוא בדיוק כמבטו של אותו ילד אומלל שאינו מכיר ואינו יודע עד כמה הוא מסכן בבורותו. הילד יאמר לך שטוב לו בחיק אמו ושלא חסר לו דבר, אך אתה יודע כמה מסכן הוא; הילד עצמו אפילו אינו מודע לגודל מסכנותו.

לו התייחסנו לעבר והתבוננו בו כחלק בלתי נפרד מעמנו, מבטנו על הגלות היה משתנה לחלוטין. נתבונן נא בעברנו הזוהר: בית המקדש היה אז בתפארתו ובמלוא מעמדו. הוא היה הבית שקישר בינינו לבין בוראנו, בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין זולתנו – בית שהיווה שגרירות של הקדוש ברוך הוא בעולם החומר. כל אזור ירושלים בכלל, והר הבית ובית המקדש בפרט, היה מחוץ לחוקי הטבע! זו הייתה פלנטה אחרת, מעין רצועת אדמה מן העולם העליון בתוך הארץ, כפי שחז"ל מלמדים אותנו על עשרה ניסים שהתרחשו לעיני כל במשך כל תקופת הבית הראשון. היו אלו הימים היפים ביותר שידע עם ישראל מבחינה חומרית, נפשית ורוחנית, כפי שניתן ללמוד מתוך הספרות הענפה בעניין.

אך עם ישראל התרגל לקדושה והחל להתעלם ממנה, ואז הגיע השבר הגדול, עם הידרדרותו של העם טרם חורבן הבית. עם ישראל בימי הבית הראשון הידרדר לתהום של שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. התחושה אז הייתה כי מכיוון שקיים בית מקדש, ניתן לבצע עבירות חמורות ולאחר מכן להקריב קורבן שיכפר עליהן. הם התעלמו מהידיעה הפשוטה שבית המקדש מכפר רק על שגגות ולא על זדונות! הם שגו לחשוב שהקדוש ברוך הוא לא יחריב את ביתו שלו, אף על פי ששלח אליהם נביאים רבים שהזהירו שוב ושוב: החורבן בוא יבוא! אך הם בחרו להתעלם ואף לרדוף את הנביאים. והנה, זה קרה: בית המקדש הראשון נחרב ועלה בלהבות, ועם ישראל יצא לגלות בת שבעים שנה.

לאחר שבעים שנה חמל ה' על עם ישראל ואפשר לבנות מחדש את הבית השני. והנה נבנה הבית השני. אמנם הוא לא היה בעוצמת קדושתו של הראשון – לא היה בו ארון הברית, וכן לא התרחשו בו עשרת הניסים שהיו מפלאי תבל – אך בכל זאת היה זה בית מקדש. תקווה גדולה ניצתה בעם: הנה, סוף סוף נבנה הבית השני, והעם הפנים את הכישלון ולא יהיה עוד חורבן.

אך לדאבוננו, לא כך היו פני הדברים. בבית השני העוון העיקרי היה שנאה – שנאה נוראה. האווירה בין אדם לזולתו הייתה עכורה, שנאת חינם ששפכה דם רב בתוך בית המקדש ומחוצה לו. הנביאים והחכמים מזהירים, אך העם מתעלם. הסיקריקים והבריונים הפכו לנותני הטון בירושלים עד לחורבנה, ושוב עלה הבית בלהבות. השבר חזר על עצמו: חורבן ויציאה לגלות. מאז אנו נמצאים כבר 1958 שנים בגלות! מפוזרים בין האומות, וירידתנו הרוחנית והאנושית נמשכת עד היום. כנראה שטרם תיקנו את העוון ההוא במלואו.

מאידך, כדי לצאת מן הגלות, עלינו גם להתבונן ולהיכסף לעתיד הזוהר שיגיע עם בניין הבית השלישי – לשינוי מן הקצה אל הקצה, למצב חדש שבו תשוב השכינה לציון עירנו. מוטלת עלינו החובה להתבונן מעט בכתובים: בנביאים, בגמרות ובמדרשים. זוהי התבוננות בעולם של חיים אמיתיים ושונים לחלוטין, שבו בית המקדש יהיה בתפארתו ויתרום לעצם קיומו של עם ישראל חיים רוחניים של ממש.

העבר, ההווה והעתיד

ההתבוננות צריכה להקיף את העבר, ההווה והעתיד:

בעבר: נתבונן באווירה, בשמחה ובניסים שהתרחשו דבר יום ביומו בירושלים בתפארתה.

בהווה: נתבונן באבל ובחורבן מאז שחרב הבית, ובשפל הרוחני והאנושי שבו אנו נמצאים כיום. הכל נובע מכך שאין השכינה שורה עמנו, ואין גורם אחד המאחד אותנו. במקום זאת יש לנו, לדאבוננו, לא מעט שנאת חינם מבית ומחוץ, וצרות שונות ומשונות המתחדשות לבקרים (שאין כאן המקום לפרטן), כפי שלימדונו חז"ל: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שנחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה".

בעתיד: נתבונן בעתיד הנפלא הצפוי לנו עם בנייתו של הבית השלישי, אז כל התופעות השליליות שהתרחשו ומתרחשות בגלות ייעלמו לחלוטין.

אחיי ורעיי, חז"ל לימדונו כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ". בואו נהיה מעשיים וננסה לחשוב על קבלה אחת פשוטה – מעשה אחד קטן שנקבל על עצמנו, כדי שיהיה לנו חלק בבניין בית המקדש! למשל: ננסה שעה אחת ביום להימנע מדיבורי לשון הרע, ננסה לפייס ולהתפייס ממריבות ישנות, נקבל על עצמנו להאיר פנים לזולת, ננסה להפסיק להיות אנוכיים שעה אחת ביום, ובעיקר נבקש מעומק הלב: "אבא, אנחנו מתגעגעים, אבא חזור! ראה את ילדיך, ראה כמה סבל מסבה להם הגלות, וכמה טובים הם יהיו כשתביא את הגואל שיקבץ את דחי עמך מכל פזורות תבל. השב שכינתך לציון עירך!"

ושבו בנים לגבולם

בנביא ירמיהו (פרק ל"א, פסוקים י"ד-ט"ז) נאמר:

"כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבְּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

במסר נחמה זה מנחם ה' את רחל על בניה הפזורים והסובלים בגלויות מירידה רוחנית ומסבל פיזי מתמשך. ה' מבטיח לה שיבוא יום שבו ישובו הבנים מכל קצוות תבל ויתקבצו בארץ ישראל; כולם יחזרו, ולא יישאר אף יהודי אחד בניכר.

אלא שיש להבין: מדוע יש בפסוק כפל לשון – "ושבו מארץ אויב" ולאחר מכן "ושבו בנים לגבולם"? הרי בשני המקרים מדובר על חזרה לאותו המקום, שהרי לאן ישובו מארץ האויב אם לא לארץ ישראל? מהו, אם כן, הצורך בתוספת "ושבו בנים לגבולם"?

באר מו"ר הגאון רבי יאיר ישראלי זצוק"ל ביאור נפלא: הגאולה עתידה להתרחש בשני שלבים.

שלב א': המשיח יקבץ פיזית את כל נידחי עם ישראל מכל קצוות תבל, ואז יאמר ה' לרחל אמנו: "בִּתִּי רחל, הנה קיימתי את ההבטחה, הבנים חזרו הביתה לארץ ישראל, חדלי מלבכות". אך אמא רחל אינה מתרצה וממשיכה לבכות. מדוע? היא זועקת לבורא עולם בכאב צורב: "ריבונו של עולם, האם כך שלחתי אותם לגלות? תראה איך הם נראים! לבושם, שפתם ותרבותם – כשל גויים גמורים! לא כך שלחתים, ולא בנים כאלה אני מבקשת!"

שלב ב': על כך עונה לה ה': "בִּתִּי רחל, יש כאן שני שלבים. בשלב הראשון אני מקבץ אותם מארץ אויב באופן פיזי ומביא אותם לארץ ישראל. אך השלב השני והמכריע הוא בניין בית המקדש שירד מן השמיים, והוא זה שיחולל מהפך רוחני באישיותם".

מרנא הגאון מוילנא זי"ע מבאר את הפסוק בשיר השירים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ". המילה "שובי" מופיעה כאן ארבע פעמים. מבאר מרנא הגר"א  שהכוונה היא לארבע רוחות השמיים וכנגד ארבע גלויות – שיתקבצו ישראל וישאגו כולם: "שובי שובי השולמית".

מי היא השולמית ומי ישאג? בספר "יבנה המקדש" לגר"ש ברעוודה זצוק"ל מבאר ומתאר שם עוצמת שגב המעמד האדיר והשמימי: עם קיבוץ הגלויות על ידי משיח בן דוד, תהיה תחיית המתים של אלו שהתאבלו על ירושלים, והם יקומו לתחייה עוד לפני בניין בית המקדש. יתקבצו כל הצדיקים שבכל הדורות שעברו – אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, כל השופטים והנביאים, דוד המלך ושלמה בנו, התנאים והאמוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים, וכל המון בית ישראל שומרי התורה והמצוות בכל הדורות שהתאבלו על ירושלים וציפו לישועתה. יחד עם כל שלומי אמוני ישראל שיוותרו בדור האחרון מכל תפוצות הגולה, כולם יתקבצו יחד סביב הר הבית להתחנן להשם שיוריד שכינת עוזו לשכון בינינו בקביעות.

כולם יחד ישאגו מקרב לבם לשמיים: "שובי שובי השולמית" – הכוונה היא לשכינה הקדושה – "שובי שובי ונחזה בך", ונזכה לגילוי שכינה. אז תרד השכינה מן השמיים לעיני כל ישראל. מי יכול לשער את גודל השמחה העצומה שישמחו אז כל ישראל יחד, הקדוש ברוך הוא והשכינה, שמיים וארץ והעולם כולו? אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.

המעמד הגדול

המעמד הנשגב הזה, מן השמיים ועד הארץ, ייראה לעיני כל בשר. הילדים שישובו מרחוק יחזו בכך; הם יראו את הבית היפה בתבל יורד מן השמיים, יראו כהן גדול המאחד את כל עם ישראל תחתיו, ושבט כהונה שיקבץ את כל הכוהנים מכל פזורות עם ישראל לברך את העם באהבה. כך גם שבט לוי המשרת במקדש. כולם יתאחדו תחת בית אחד. עם ישראל על כל גווניו יחוש בקדושה ובהשראת השכינה, וממילא יסיר מעליו באהבה כל תרבות זרה שהביא עמו מן הגלות. אז יחזרו כולם למצבם הקודם – כפי שהכרת וכפי שאת אוהבת: ילדים יהודים מקוריים, הגאים ביהדותם ומקיימים מצוות. זהו השלב השני של "ושבו בנים לגבולם".

נתגעגע, נחכה, נצפה, נבקש ונתחנן: ריבונו של עולם, שוב לציון עירך ברחמים! שנזכה לתשעה באב שמח מאוד, כפי שנאמר: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד".  עתיד יום תשעה באב להפוך ליום טוב ולחג שמח, והכל, למעשה, תלוי אך ורק בנו.

יהי רצון ונזכה שיקוים בנו נבואת הנביא ישעיה: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" כפי שמבאר ה-מצודת דוד:  "כל המתאבלים עליה" – בעת חורבנה – כל אוהביה" – כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה "שמחו " – אתם הבאים מן הגולה שמחו את ירושלים בבואכם אליה". "ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים".