נתניהו שחזר: "כשאבא ראה אותי השתנתה ארשת פניו בבת אחת וזעקה מרה פרצה מפיו"

נתניהו סיפר בנאום מרגש על הרגע בו בישר להוריו על נפילת בנם – אחיו יוני הי"ד • כל מי שחווה את ייסורי השכול ואת אימת המלחמה איננו יכול לשוש אלי קרב" • "לאלה מאיתנו שעברו את התופת הזאת אין רגע שישתווה לו בעוצמה"

יוסי אשר

ג' באייר תשע"ה, 22/04/15 12:12 עודכן: 17/01/25 02:08

א+

א-

בנימין נתניהו ריגש היום את משתתפי העצרת המרכזית בהר הרצל כאשר במהלך נאומו סיפר על השכול האישי של משפחתו, נפילתו של אחיו יוני הי"ד, מפקד סיירת מטכ"ל, במבצע אנטבה.

"על ההר הזה, שממחיש יותר מכל את מחיר תקומתנו הלאומית, עמדה לפני שלושה חודשים מלכה קלנגל, אמו של רב סרן יוחאי קלנגל, שנפל בגבול הצפון, וזעקה ממעמקי לבה: "איך אפשר להיפרד מילד?!". אין משהו שמשתווה בעוצמתו לזעקה הזאת של אם ואב המתבשרים על מות ילדם. כל מי שנמצא לצדם ברגע קבלת הבשורה המרה זוכר זאת כל חייו. גם אני. איך אפשר להיפרד מילד, שאלה מלכה. איך אפשר להיפרד מבן, שאלו הוריי. איך אפשר להיפרד מאח, שאלתי אני.

בערב מרגש אתמול בכנסת, ערב שהרטיט את נימי הנפש, סיפרו בני משפחות השכול על הרגע הנורא הזה בחייהם, הרגע בו שמעו את הנקישה בדלת, אותה נקישה של מבשרי הבשורה הנוראה שריסקה את חייהם ושינתה אותם לעד. את הנקישה שלי קיבלתי אני כשהייתי סטודנט בארה"ב, דרך שיחת טלפון מאחי עידו, שסיפר על נפילתו של יוני אחינו הבכור. זה היה הרגע הנורא בחיי, חוץ מאחד. שבע שעות מאוחר יותר, לאחר נסיעת ייסורים של לילה שלם, פסעתי בשביל שהוביל לביתם של אמי ואבי, שלימד אז באוניברסיטת קורנל במדינת ניו יורק. נפל בגורלי להיות המבשר. אני הייתי הנוקש בדלת הוריי.

מבעד לחלון הרחב בחזית ביתו ראיתי את אבי פוסע הלוך וחזור, שקוע במחשבותיו, ידיו שלובות מאחורי גבו בדרכו האופיינית. לפתע הפנה מבטו, וכשראה אותי צועד בשביל בלי שהוא אמר דבר, השתנתה ארשת פניו בבת אחת. זעקה מרה פרצה מפיו. נכנסתי לבית. כל עוד נשימתי באפי, לא אשכח את זעקותיו ואת זעקותיה של אמי היקרה. לקבל את הנקישה בדלת מאחי ולנקוש בדלת הוריי זה היה כאילו יוני מת פעמיים.

לאלה מאיתנו שעברו את התופת הזאת אין רגע שישתווה לו בעוצמה, ההלם, הכאב והייסורים, ואנחנו יודעים שהפצע לעולם לא מגליד באמת.

נפגשתי השבוע עם ילדים וילדות שנתייתמו מאבותיהם, חיילי צה"ל וקציניו. ראיתי את תוגת פניהם, את העצב השקט שבוקע מתוכם. חיבקתי אותם והבעתי תפילה בלבי שמרחק השנים, כוח הסחף של החיים ואהבת העם יתנו להם מזור ושמחה בהמשך חייהם.

כל מי שחווה את ייסורי השכול ואת אימת המלחמה, את ההרוגים והפצועים, את קטיעת האיברים, איננו יכול לשוש אלי קרב. כשאני צריך להחליט אם לשלוח את חיילינו למערכה, אני חושב על כל חייל ומשפחה כאילו היה בני, כאילו מדובר במשפחתי. אבל אם אין לנו ברירה, עלינו להיות מוכנים להטיל עצמנו לחזית המלחמה כדי להגן על עמנו וארצנו".