למרות שהמשנה קובעת כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים", לא נהוג לברך ביום זה "גוט יום טוב" או "חג שמח". עיון בדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים מעלה כי אין מדובר במנהג מקרי, אלא בהבחנה הלכתית ורעיונית ברורה, המבוססת על שלושה יסודות מרכזיים.
היסוד הראשון הוא ההבדל שבין יום טוב הלכתי לבין יום של שמחה. כדי שיום ייחשב למועד - כזה שבו מאחלים "חג שמח" - עליו להיות בעל מעמד הלכתי של יום טוב, בין אם מן התורה ובין אם מדרבנן, הכולל איסור מלאכה או חובת שמחה, כדוגמת סעודה וקידוש. כבר בגמרא במסכת תענית (ל ע"ב) נשאלת השאלה: "בשלמא יום הכיפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה... אלא חמישה עשר באב מאי היא?". עצם השאלה מלמדת שמעמדו של היום לא היה ברור כחג רגיל, ולכן מונה הגמרא שש סיבות היסטוריות לשמחה בו, ובהן היתר השבטים להינשא זה בזה, סיום מיתת דור המדבר ואירועים נוספים.
גם הרמב"ם אינו מזכיר את ט"ו באב כלל במשנה תורה, לא בהלכות יום טוב ולא בהלכות מגילה ותענית, ומכאן שאין הוא רואה בו מועד בעל מעמד הלכתי המחייב דיני חג. בהתאם לכך פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן קל"א סעיף ו') רק שאין אומרים תחנון בט"ו באב, אך אינו מזכיר חיוב של בגדי חג, סעודת מצווה או שינוי בנוסח התפילה.
עוד באתר:
היסוד השני נוגע למשמעות הביטוי "לא היו ימים טובים". המאירי, בעקבות דברי המשנה, מסביר שאין הכוונה לחג דתי במובן ההלכתי, אלא ליום של שמחה בעקבות תיקונים משמעותיים שנעשו בעם ישראל, כמו ביטול החרם על שבט בנימין והיתר בנות צלפחד. גם רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק" (אות קס"ט), מביא בשם הזוהר שהשמחה של ט"ו באב היא שמחה פנימית ונסתרת, הקשורה למילוי פגימת הלבנה ולתיקון חטא המרגלים שאירע בתחילת החודש. לדבריו, זו שמחה שאינה מתבטאת בסממנים חיצוניים של חג, ולכן אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו עבורה נוסח ברכה מיוחד.
היסוד השלישי נלמד מהמשך הסוגיה במסכת תענית. הגמרא אומרת: "מט"ו באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה... מכאן ואילך דמוסיף (בלימוד התורה בלילה) יוסיף (חיים)". הבאר היטב והמשנה ברורה (סימן תקפ"א) מסבירים שיום זה מסמן את תחילתה של תקופה חדשה, שבה יש להרבות בלימוד התורה כהכנה לחודש אלול ולימי הרחמים והסליחות. משום כך, אופיו של היום הוא רוחני יותר מאשר חגיגי, ולכן לא שייך בו נוסח הברכה המקובל במועדים.
גם בספרי החסידות והמוסר מודגשת מהותו הפנימית של היום. בעל ה"שפת אמת" מבאר שט"ו באב הוא "חג הנסתר", שבו ההארה האלוקית אינה באה באמצעות מצוות מעשיות כמו בסוכות או בפסח, אלא צומחת מתוך ליבה של כנסת ישראל לאחר חורבן תשעה באב. ה"שם משמואל" מוסיף כי מדובר במעין "אור מקיף" רוחני של יום הכיפורים, שמעלתו גבוהה מכדי להתבטא בברכה חיצונית. גם בעלי המוסר, ובראשם הסבא מסלבודקה בספר "אור הצפון", מסבירים שההשוואה ליום הכיפורים אינה מלמדת על חגיגיות, אלא על שמחת הטהרה והקרבה לה', המתבטאת בהתכנסות פנימית ובהודיה שקטה. לפי גישה זו, דווקא משום שט"ו באב הוא יום של עומק רוחני והכנה לימי הדין של אלול, אין בו מקום לברכות החג המקובלות כמו "חג שמח".
