גם בתוך הרעב, הכאב וההתעללות הפסיכולוגית בשבי חמאס, היו רגעים שבהם החטופים נדרשו להכריע לא רק כיצד לשרוד – אלא איזה בני אדם הם רוצים להישאר. אליה כהן, ששוחרר לאחר 505 ימי שבי, מתאר בספרו "מופוואדאת" כמה מאותם רגעים.
כהן מספר כי במשך תקופה ארוכה הוא ומספר חטופים נוספים ששהו יחד עמו, ישנו ישירות על הרצפה. "כמעט שאין לנו אחוז שומן בגוף, והעצמות לוחצות על הקרקע הקרה", כתב. לדבריו, לעיתים אף פרק כתף כתוצאה מהשינה הקשה.
באחד הימים נכנס לחדר מחבל שכונה בפיהם "העגול" והודיע כי הביא להם מזרנים. אלא שבאותה מנהרה הוחזקו ארבעה חטופים – ורק שלושה מזרנים.
עוד באתר:
לדברי כהן, המחבל עמד בצד והמתין לראות כיצד המחסור יגרום למריבה. אלא שאלון אהל מיד אמר: "אני מוותר". כהן מתאר כיצד התמלא הערכה כלפיו: "איזו רעות, איזה אדם גדול". יתר החטופים סירבו לקבל את הוויתור והציעו פתרון שוויוני: בכל לילה אחד אחר יישן על הרצפה.
זמן קצר לאחר מכן חזר המחבל עם מזרן רביעי והודה: "צחקתי עליכם. רק רציתי לראות מי יוותר".
במקרה אחר מתאר כהן כיצד מחבל שכונה "המרובע" ניסה להגניב לידיו ביסקוויט בזמן שחזר מהשירותים.
"קח, תאכל בלי שאף אחד יראה", אמר לו. כהן סירב: "תן לי בחדר, כך גם יתר חבריי יקבלו". כשהמחבל השיב שאינו יכול, כהן ענה: "אם כולנו לא אוכלים, אני לא אקח".
למרות הרעב הקשה הוא חזר לחדר בלי הביסקוויט. "רגעים שאתה כל כך כמהה לביס קטן של ביסקוויט", כתב, "אבל גם ברגעים האלה של הגיהנום, אנחנו חייבים להישאר בני אדם, כי זה מה שישאיר אותנו בחיים".
אחד החטופים חיזק אותו כשחזר: "כל הכבוד, כך נשמור אחד על השני. אסור לתת להם לשחק בינינו".
