חודשים ארוכים, אם לא שנים, חלמתי לעשות את הצעד הזה ובשבוע שעבר הוא קרם סוף סוף עור וגידים. סיור עומק בעומק השומרון, במקומות שבהם לא דרכה רגל יהודית שנים רבות ושנחשבו, ואולי עדיין נחשבים למסוכנים ביותר בכל יהודה ושומרון.
החשש שריחף מעל, כמו גם החוסר המשווע בזמן פנוי מנעו ממני לבצע זאת למרות הפצרות של גורמים בהתיישבות שביקשו שוב ושוב שאגיע כדי לראות מקרוב את השינוי העמוק שמתרחש בשטח.
בסופו של דבר, בהתראה קצרה הצלחתי בבין הזמנים האחרון למצוא יום פנוי ולהגיע לסיור עומק בשומרון; להבין את התהליכים האדירים המתרחשים מתחת לפני הקרקע, לראות את הבניה המאסיבית מעליה, ולהפנים שמה שהיה לא יהיה עוד. שהממשלה היוצאת הצליחה לעשות את הבלתי יאומן ולקבור סופית את חלום "המדינה הפלסטינית".
עוד באתר:
זאת ועוד, נראה כי אין מתאים יותר לכתוב את הטור הזה בשבוע שבו אנו קראנו בתורה את הפסוק "כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ".
פרטיהם המסעירים של כמה מן הסיפורים הכבירים שהביאו לשינוי פני השטח עדיין אסורים בפרסום מטעמים מדיניים אבל הצד השווה של כולם הוא עצירת כדור השלג המסוכן של איום המדינה הפלסטינית ואת גלגולו לאחור. "עוד לא יבש הדיו משינוי המצב ביהודה ושומרון ואסור בשום פנים ואופן שהשמאל יעלה. אם זה יקרה, כל מה שהושג בעמל רב ובזעת אפיים יכול חלילה וחס להיות מבוטל".
את הסיור ערך ר' שמואל וונדי, דמות מוכרת מאוד בהתיישבות ומי שידיו מלאות זכויות, פשוטו כמשמעו. ר' שמואל העומד בראש 'קרן החוות' הוא אחד האנשים שעם ישראל חב לו את בטחונו. שהעקשנות שלו לא נשברה למרות מאות מעצרים, התעמרויות, אירועי טרור שכוונו כנגדו ואינספור מקלות שניסו להניח למרגלות גלגלי הפלדה שלו. כל אלו לא הצליחו לעצור אותו בדרכו לבצע את המטרה החשובה.
הפגישה שלנו החלה במרחק של שני קילומטרים אוויריים מהקצה המזרחי, המתפתח במהירות של ראש העין. שבע דקות על השעון, זה בדיוק היה הזמן מאז שירדתי מכביש 4 – מרחק של כשלשה קילומטרים מצומת קוקה קולה שבפתחה של עיר התורה והחסידות בני ברק – ופניתי ימינה לכביש 5 כדי להגיע לחוות 'שיר לדוד'.
בעוד גלגלי הג'יפ של וונדי רומסים את שביל החצץ העושה דרכו אל הגבעה שבה ניצבת תחנתנו הראשונה, הוא הצביע על צינור שחור שהונח לכל אורכו של השביל. "אתה יודע מה מסמל הצינור הזה?" שאל. "הוא מסמל משילות. הוא הונח כאן רק לפני שבועיים והוא חלק מההסדרה של החוות. עד לאחרונה בעל החווה היה צריך לעשות בכל יום את הדרך הזו עם מכלית מים כדי להביא לתושביה מים לשתייה, לבישול ולרחיצה. הצינור הזה, עניין פעוט לכאורה מסמל משהו אדיר: המדינה מכירה בחוות והניחה להן תשתית מינימלית שלה זכאי כל יישוב בישראל".
האזור עצמו מדהים ביפיו. שפני סלע דילגו בעמק מתחתינו, ופרות חומות עם פעמונים רבצו לידינו, מעלות גירה בינות לשיחים, בתמונה שנראה היה כי נלקחה מהגליל או רמת הגולן. זה היה מחזה שנראה היה רחוק שנות אור ממגדלי המגורים המודרניים של ראש העין ופתח תקווה ומגורדי השחקים של תל אביב שנמתחו ברקע לכל מלוא רוחב העין. אלא שהמראה משובב הנפש הסתיר את המציאות העומדת מאחוריו. את העובדה שהאזור היפה שבו אנו ניצבים היה שטח הפקר שדרכו יכלו אלפי מחבלים לחצות את גדר ההפרדה לעבר ראש העין, ערי גוש-דן והשרון.
יכלו, אמרנו, שכן החווה החדשה שהוקמה רק לפני שנה שולטת כעת על כל המרחב, והצריפים העשויים מחומרי בניה קלה שנבנו בה חוצצים בעצמם בין הכפרים העויינים דיר בלוט, ראפאת וזאוויה לבין גוש דן.
"לפני שהגענו לכאן, רק לפני שנה, האזור היה אוטוסרדה של ממש" אמר בעל החווה אלחנן לרנר. "מבריחים בדואים עסקו בהברחות של שב"חים מכאן לישראל ובהברחות של נשק מישראל לכאן. עכשיו הכל נעצר".
הוא הצביע מערבה. באופק נראו בבירור ערי מרכז הארץ, מקום מגוריהם של כמיליון וחצי יהודים. היום הוא יושב על גבעה שולטת שממנה הן נשקפות. מי שיושב על הגבעה הזו משקיף על האזור כולו, מי שמשקיף על האזור חוסם החכה למעשה את ציר ההברחות המרכזי, ומי שחוסם את ציר ההברחות שולט על המרחב דרכו יכלו אלפי מחבלים חמושים ו"בלתי מעורבים" לפוצץ ולרסק את הגדר השברירית, לחצות בסערה לעבר ערי המרכז ולהביא לטבח שהשבעה באוקטובר היה יכול להיות קטן לידו, רח"ל.
שטח השיפוט של החווה הקטנה הזו לבדה, אם תהיתם גדול יותר מעשרת אלפים דונם; כדי לסבר את האוזן מדובר על שטח גדול ב-25% יותר מבני ברק. גם אם שטחה כשלעצמו עומד על כשני דונמים, האפקט שלה מבחינה ביטחונית הוא אדיר ממש.
למעשה, כל השטח שסביב החווה – מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, עד לבתי היישובים הערביים מסביב הופך להיות שטח יהודי. "לכל חווה יש עדר של כבשים או פרות. אנחנו משחררים אותם לצאת למרעה ובעלי החיים אוכלים כל עשב שנקרה בדרכם. כל מקום שאליו מגיע העדר הופך להיות 'צבוע' בצבעים שלנו והם מבינים שאיבדו אותו. יש מקרים שבהם הם מנסים להתגרות בנו ולשלוח עדרים משלהם אבל ברוב המקרים הם פשוט נסוגים לאחור. באזור שלנו למשל היו אוהלים של בדואים עם עדרים משלהם אבל הם פשוט נעלמו. הבינו שבעלי הבית האמיתיים חזרו הביתה ושהם כבר לא יכולים לעשות מה שהם רוצים והשאירו אותנו כבעלי הבית היחידים".
הוא מצביע על בתיו הקיצוניים, הבלתי חוקיים כמובן של היישוב ראפאת, הנמצא צפונית אליו. "אנחנו מגיעים עד לקו הבתים שלהם וזה אומר שהשטח הוא שלנו. שהם איבדו אותו לידיים יהודיות".
קשה עד בלתי אפשרי להבין את המשמעות של זה. רק מי שמגיע לשטח ורואה זאת מקרוב מבין את התפניות האסטרטגיות שקרו בשטח בארבע השנים האחרונות תחת ממשלת הימין הטובה ביותר שהוקמה בישראל אי-פעם.
אפשר היה להישאר ב'שירת דוד' עוד זמן רב ולשמוע סיפורים רבים על החיים במקום ועל האתגרים עימם מתמודדים גיבורי החיל שעזבו את בתיהם הנוחים ועברו להתגורר במקום-לא-מקום אבל הימים הולכים ומתקצרים והשמש העומדת כבר באמצע השמיים ומתחילה לנטות מערבה אינה מותירה לנו זמן.
מכאן אנו נוסעים לפנים הארץ, לעומק שטחי יהודה ושומרון. התמונות שעולות לפנינו הופכות קרביים כאשר למול עינינו מתגלים יישובים ערביים רבים הנטועים בכל האזור אבל וונדי מבקש לעודד אותי. בכל קילומטר שעודנו עוברים הוא מצביע על בית או כמה שנראים על ראש גבעה או בשטח מישורי, בינות להרים ואומר "הנה העתיד שלנו. הנה עוד נקודת יישוב חדשה שתלך ותתרחב".
נקודות היישוב החדשות שמצטרפות לעשרות היישובים הוותיקים בשומרון הם ההמחשה הטובה ביותר להרס חלום "המדינה הפלסטינית" שנטוותה מתחת לאפינו משך עשרות בשנים.
הן מראות שלמרות ההזנחה של שנים שפעמים רבות הגיעה ממבט של חולשה על המציאות, מתוך חשש של "מה יאמרו הגויים", השטפון היהודי בשטח מצייר תמונה חדשה לגמרי; במקום "מה יאמרו הגויים" עסוקים כאן במה עושים היהודים – והם עושים.
בדרך הארוכה המתפתלת בינות להרים ויישובים, כולם בעלי קונוטציה היסטורית של עם ישראל המוכרים לכולנו מסיפורי התנ"ך, וונדי מרחיב על המצב.
"יהודה ושומרון מהווים נתח משמעותי מאוד מהארץ. מבחינה כמותית מדובר בעשרים וחמשה אחוזים מישראל. אנשים חושבים שמדובר באחוזים בודדים אבל מדובר בשטח אדיר. בכלל, באזור המרכז, יהודה והשומרון מהווים כשני שליש מתוך רוחבה הצר של הארץ. זה האזור החשוב והאסטרטגי ביותר במדינה.
"היישוב המוכר האחרון הוקם כאן לפני כשלושים שנה והיישובים היהודים הוותיקים – מה שמכונה 'ההתיישבות הוותיקה' שולטים רק על כשלשה אחוזים מהשטח כולו.
"בתחומי יהודה ושומרון יש קרוב לששה מיליון דונם אבל היישובים הוותיקים החזיקו רק במאתיים עד מאתיים וחמישים אלף ממנו. מה שקרה בשנים האחרונות זה שהוקמו עשרות חוות שכל אחת מהן מחזיקה בלפחות עשרת אלפים דונם". כפי שכתבנו, זה שטח גדול יותר מבני ברק.
כשמצרפים את שטחי המרעה של כל החוות יחד אנו מגלים שרק החוות לבדן מחזיקות ביותר ממיליון ומאה אלף דונם. זהו שטח הגדול פי חמשה מכל היישובים שהוקמו בכל יהודה ושומרון, מאז ששבו אלינו לאחר מלחמת ששת הימים. כ-200 משפחות שמתגוררות ביישובים האלו שומרות על השטח האדיר הזה במסירות נפש יומיומית.
"עד הממשלה הנוכחית היינו 'גונבים סוסים' פה ושם. הקו המנחה היה שלהקים חווה חדשה הוא מעשה שגורר גל ביקורות בינלאומיות וסופו פירוק מידי או לאחר זמן. הפעם אנחנו במקום אחר לגמרי. לא רק שמקימים חוות ללא הפרעה אלא שבשנה האחרונה הועברה החלטה היסטורית שמכירה ב-104 יישובים חדשים ביהודה ושומרון. זה אומר שחלק ניכר מהחוות הופך להיות יישובים רשמית, וזה אומר שיש עוד מקומות שעדיין לא מיושבים אבל הממשלה מכירה בחשיבות שלהם והולכים בקרוב לעלות בהם על הקרקע. סמוטריץ' עשה כאן מהפכה שאי אפשר לתאר אותה. ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא לא הגדולה ביותר מאז קום המדינה, אלא מאז חורבן הבית השני".
כדי להבין מה המשמעות המיידית של הכרה ביישוב כדי להסביר שמדובר בהבדל של שמיים וארץ. מרגע שהיישוב מוכר, לא רק שהוא זכאי לחיבורי מים, חשמל וכל המצטרך, לא רק שהצבא מחויב לשמור עליו, אלא שגם אי אפשר לבוא ולפנות אותו בהינף יד. גם אם תעלה חלילה ממשלת שמאל, ההכרה בחוות כיישובים רשמיים תביא לה לקשיים גדולים בפינויים.
אם תרצו, סוג של מוקש מדיני עבורם. "בדיוק כפי שאי אפשר לפנות את רמת גן או את כפר שמריהו אי אפשר לפנות יישוב רשמי ומוכר גם אם הוא ביהודה ושומרון" הסביר.
נציין שעם זאת גורם מדיני הזהיר אותי כי יש חשש ממשי מהרס נרחב במקרה שתוקם חלילה ממשלת שמאל. "השמאל רק מחכה לעלות לשלטון והוא ירמוס הכל כשישלוט".
הדרך נמשכת ואנו מוצאים עצמנו באזורים מבודדים ורחוקים יותר בעומק השומרון. כשחלפנו מתחת ל'חוות גלעד' – מקום המוכר לציבור בשל פיגועים קשים ורצחניים שאירעו בסביבתו, העליתי בפני וונדי את חששי מפיגוע שיכול להתרחש בכביש שבו אנו נוסעים, אבל הוא ביטל את דבריי בהינף יד.
"המצב כיום הוא שהאויב רואה שמדברים בתוקף ומבין שמשהו השתנה בשטח וזה מוציא מהם את החשק לבצע פיגועים. בעבר הם ידעו שפיגועים יעלו קול זעקה ומחאה בישראל ויגרמו לדרג המדיני לפחד, אבל הם למדו בדרך הקשה שאת הממשלה הזו אי אפשר לעצור ושפיגועים לא יעזרו להם. כמו שהרבי מליובאוויטש אמר שכאשר מדברים בתוקף, הגוי מבין. זה בדיוק מה שקורה בשטח".
"הנה כאן" הוא אומר כשאנו חולפים מתחת לצוק השולט על הכביש צפונית ליישוב קדומים "חטפתי בעצמי כמה פעמים בקבוקי תבערה. זה היה אזור מועד ומוכר לשמצה, אבל הנוכחות שלנו בכל הגבעות מסביב גרמה לערבים להבין שהמאבק שלהם אבוד. במקומות שעד לפני שנתיים היינו מתגנבים בהם בחשאי, רק קבוצה של גברים חמושים ורק באישון לילה – וגם אז חוטפים אבנים – היום נשים יהודיות נוסעות לבדן עם ילדיהן. המצב השתנה לגמרי".
עוד לדבריו "יש פה גם עניין סגולי. הם רואים יהודים שומרי תורה ומצוות וזה גורם להם להבין שמדובר ביהודים שלא ניתן להשפיע עליהם או לאיים עליהם. כמובן שבעצם העובדה שאנו מקיימים כאן חיים יהודים מלאים המשולבים בין חיי המעשה לבין לימוד תורה וקיום מצוות יש כדי לפעול בשמיים להצלחתנו ולמיגור האויב".
השמש המשיכה לנטות מערבה בשעה שנכנסו בשעריו של המחסום הצבאי הממוקם מתחת ליישוב החדש-ישן חומש.
וונדי מספר כי למרות שהציבור כמעט לא היה מודע לכך, בחומש התקיימה ישיבה (שהוא עצמו ניהל) במשך שבע עשרה השנים האחרונות. "עברנו מאות פינויים פשוטו כמשמעו אבל לא נשברנו. היינו קבוצה חזקה ומגובשת שהגיעה מידי יום מהיישובים היהודים הדרומיים לאזור וקבענו עובדות בשטח. למדנו בתנאי שטח קשים, במערות ובאוהלים מאולתרים אבל לא נטשנו את חומש, והנה היום בזכות זה היישוב קבוע ומוסדר".
תוך כדי שאנחנו מטפסים במעלה ההר הוא מצביע על עמודי התאורה בצידי הכביש הסלול ואומר "גם התאורה הזו היא משהו שמסמל דבר גדול בהרבה. היא חלק מההכרה של המדינה בנו".
כשאנו מגיעים ליישוב עצמו הלב נשבר נוכח מראות ההרס של 'ההתנקות' שביצע כאן ברגל גסה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. סימני הבתים שהיו ביישוב עדיין ניכרים, וכך גם המדרכות השבורות הצבועות באדום-לבן ושרידי ארונות חשמל שעמדו מחוץ לבתים. אבל רגע אחר כך הלב מתרונן נוכח עשרות הזאטוטים היהודים המסתובבים בפאותיהם המסולסלות או בחצאיותיהם בינות לבתים החדשים שהונחו כאן בשנה האחרונה. "אם יש לי גן עדן זה בגלל המקום הזה" הוא אומר בצניעות. "השגתי בעצמי תרומות של מיליוני דולרים, דאגתי להביא לכאן את הבתים במו ידיי והבאתי לכאן את המשפחות שגרות כאן. ההכרה של המדינה בחומש הייתה נראית דמיונית בעיני כולם בראשית ימיה של הממשלה אבל החלום הזה הפך למציאות חיינו".
ממרומי חומש אנו משקיפים דרומה. שכם ולשמאלה הר עיבל נשקפים במלוא הדרם. בינינו לבין שכם ההרים מנוקדים באלפי מבנים ערביים. "זה מייאש לראות את כל הבניה הזו" אמרתי. "זה מראה שכמה שלא פועלים יש עדיין הרבה עבודה. הערבים תקועים בכל מקום. זו טיפה בים".
שמואל חייך. "אני מבין מה אתה אומר אבל אני מסתכל על רוב הכוס המלאה. רוב שטחי יהודה ושומרון עדיין לא מיושבים ואנחנו קובעים עובדות בשטח. ובכלל, אני מאוד אופטימי. אנחנו עושים את שלנו והקב"ה יעשה את שלו ויעזור לנו לגבי מה שהם כבר השתלטו עליו".
אם חשבתי שכבר ראיתי הכלו וונדי מנער אותי ממחשבותיי. "בא, יש לי עוד הפתעות בשבילך", אמר והתניע מחדש את רכבו. הוא נע לכיוון מזרח ומול עיניי נגלו עוד שתי פסגות, גבוהות יותר מחומש ומנוקדות גם הן בבתים יהודים חדשים. "על הגבעה הזו" הוא מספר בעודנו מגיעים לראשונה מבין שתיהן "היינו רואים חמושים ערבים משקיפים עלינו בחומש והנה אנחנו בונים עליה חיים יהודים וממשיכים לכבוש את השטח".
רק כדי להבין עד כמה מדובר במהפכה של ממש נספר לכם ששתי הגבעות החדשות המסונפות לחומש לא היו חלק מהיישוב שהוחרב בתכנית הגירוש לפני שני עשורים. עתה, כיוון שהממשלה מאפשרת להתיישבות להתפרס לכל מקום וונדי החליט לקפוץ למים והצליח להביא את שרת ההתיישבות אורית סטרוק לפעול שגם הם יהפכו לנקודות יישוב יהודיות מוכרות כחוק.
"אזור חומש, האזור שבין שכם לג'נין, היה עד לאחרונה האזור הכי 'יודן ריין' – כלומר הכי נקי מיהודים בכל ארץ ישראל. היום אנחנו כאן, וחזרנו גם לשא-נור שמתחתינו. אם דיברנו קודם על 104 הנקודות שהשר סמוטריץ' אישר בשנה האחרונה לאחר יותר משלושים שנה שבהן לא הוכר אף יישוב חדש ביו"ש באופן רשמי, הרי שלא פחות מתשע עשרה מתוכם יוקמו במכוון בכל השטח הזה שבין שכם לג'נין. מדובר בנקודות חדשות שעד היום לא היו בהם יישובים יהודים בכלל, ומטרתן אחת: ליישב את הארץ כדי להביא לכאן שלום אמיתי ולמנוע את הטבח הבא. זה תא שטח עצום שגדול פי שתיים וחצי משטח רצועת עזה אבל עד היום לא היה גר בו אפילו יהודי אחד. אתה קולט את האירוע? הוא פשוט קורע את העורקים שלהם עם יישובים יהודים חדשים. הכול משתנה במהירות מול עינינו".
אגב, המילים "טבח" ו"שבעה באוקטובר" הן כמובן צמד המילים שמוזכר כאן הכי הרבה, ולא בכדי. טבח השבעה באוקטובר היה מה שהביא לפריחה היהודית הגדולה ביותר שחווה יהודה ושומרון מאז ומעולם. המתיישבים, הנהגת המדינה וגם הצבא הבינו שרק התיישבות במאסה הכי גדולה שאפשר תמנע את הטבח הבא. מייסד של אחת החוות סיפר לי שהמח"ט האזורי הגיע כדי לבקרו ולראות מקרוב את התפתחות החווה וסיפר לו בגאווה בלתי מוסתרת שהוא – כלומר המח"ט – עזר בהקמת חוות רבות.
"דבר כזה לא היה כאן בעבר. פעם המח"טים היו עוזרים לנו בהיחבא וחלקם היו מתנכלים לנו. היום הם מבינים שאנחנו השכפ"ץ של המדינה והם שמחים לעזור לנו. 'רוח המפקד' שלהם מגיעה מ'רוח המפקד' של ההנהגה המדינית".
ואם כבר דיברנו על צבא והתיישבות מה שהכי הדהים אותי היתה הקונספציה ששלטה ביהודה ושומרון.
כשהגעתי עם וונדי לנקודות רבות וראיתי מקרוב את חשיבותן לשליטה על האזור שאלתי אותו בכל פעם מחדש "איך הצבא לא שלח אתכם מעצמו להתיישב כאן? איך המפקדים חשבו להפקיר את המקומות החשובים והשולטים האלו?". לשאלה הזו אין תשובה מלבד הפקרות של שנים ארוכות וקונספציה של טמינת הראש בחול ששלטה כאן ללא עוררין מאז ימי פרס ורבין.
רק כדי להבין עוד יותר את עומק ההפקרה סיפר לי אחד ממקימי החוות כי המפקד האחראי על האזור ביקש ממנו שיעשה לו סיור באזור החווה כדי שילמד מקרוב את השטח שבשליטתו… לדברי המפקד, הוא לא היה מודע לאזור הזה ועד כמה הוא שולט על כל המתרחש בגזרתו.
כשאנו עושים את דרכנו לכיוון העיר אריאל, וונדי המשיך לספר עוד רבות על המאבקים ההרואיים שהתרחשו כאן בשנים האחרונות. שאלתי אותו על המחירים שהוא וחבריו הצדיקים משלמים, מחירים שכוללים בסוף גם סיכון ביטחוני אישי. "אני יודע שמדובר בסיכון, לא מתכחש לזה אבל אני רוצה שהילדים שלי ושלך יחיו במציאות טובה יותר ואני עושה את זה בשבילם. זו הדרך שלי לדאוג לילדים שלי".
"החוות הן כמו אור שמדליקים בחשכת הלילה כדי לגרש את הגנב" הוא מבקש לסכם את הסיור. "הגנבים מגיעים בלילה כי הם מפחדים שתראה אותם. אם תדליק את האור הם יברחו. כך גם במקרה שלנו, הערבים השתלטו על השטח בגלל שהוא היה חשוך ומופקר. החוות הן האור שמודלק ומגרש אותם. הם יודעים שהם גנבים שנכנסו למקומות לא שלהם והם בורחים מיד כשאנחנו – בעל הבית – מתעורר".
כשמכוניתי גלשה בחזרה בכביש 5 לכיוון מרכז הארץ, אורותיה הקרובות של ראש העין נצנצנו לקראתי. אבל בעוד בשעה שהתחלתי את הסיור הייתי מלא בחשש מהלא נודע, הפעם הייתי מעודד. ידעתי שגם בעומק העורף הערבי, באזורים שתמיד חששתי לבקר בהם, יש מי שדואג לביטחוננו. שההפקרות בשטח נגמרה ובמקומה מקובעת מידי יום מציאות ביטחונית חדשה ובטוחה.
