הרב שניאור אשכנזי הקדיש את שיעורו לפרשת ניצבים-וילך לשבת האחרונה של שנת תשפ"ו ולכניסה לשנת תשפ"ז, תוך הדגשת הכוח המיוחד של שבת ושל האחדות לקראת ראש השנה.
בפתח השיעור התייחס הרב לקביעות השנה הקרובה ואמר כי מדובר ב"קביעות נדירה ביותר" – שנה שתתחיל בראש השנה שחל בשבת. "שנה שמתחילה בשבת היא לא עוד שנה", אמר, "היא שנה שמקבלת את כל הכוח שלה מהשבת".
מכאן עבר הרב להסביר את משמעות ראש השנה שחל בשבת. לדבריו, בשנה רגילה השופר הוא אחד הכלים המרכזיים שמעוררים רחמים ביום הדין, אך כאשר ראש השנה חל בשבת וחז"ל ביטלו את התקיעה, השבת עצמה תופסת את מקומה כמקור של זכות והגנה.
עוד באתר:
כדי להמחיש את הרעיון הביא הרב אמרה חסידית בשם האדמו"ר הזקן: "את מה שפועלים בשופר בראש השנה – פועלים בשבת עם אכילת הקוגל". כששאלו החסידים מדוע אם כן צריך שופר, השיב: "נכון, בשבת אוכלים קוגל ולא תוקעים בשופר".
לדברי הרב, הנקודה אינה דווקא המאכל עצמו, אלא המשמעות העמוקה של עונג שבת. "אפילו במטעמי השבת – כל אלו גורמים נחת רוח גדולה לקדוש ברוך הוא", הסביר.
בהמשך עבר הרב לפסוק הפותח את פרשת ניצבים: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". לדבריו, המילה "היום" רומזת לראש השנה, והפסוק מלמד שהעמידה ביום הדין אינה רק אישית אלא גם ציבורית.
"בראש השנה אנחנו עומדים יחד", אמר. "אנחנו נידונים לפני הקדוש ברוך הוא לא רק כל אחד בפני עצמו", אלא גם כחלק מכלל ישראל, "כבקרת רועה עדרו".
את השיעור חתם הרב בסיפור חסידי משעשע על זוג שהגיע למגיד מקוז'ניץ בעקבות ויכוח על מועד הגשת הקוגל בסעודת שבת. הבעל רצה אותו בתחילת הסעודה, האישה התעקשה לשמור על מנהג אמה ולהגיש בסוף.
פתרונו של המגיד היה פשוט: להכין שני קוגלים. "אחת תגישי בתחילת הסעודה ואחת בסוף", פסק. לפי הסיפור, מכאן נולד הכינוי "קוגל של שלום בית".
הרב חיבר את הסיפור למסר של השבת האחרונה של השנה ואמר: "שתהיה שבת באמת שנעריך את הנוכחות אחת של השני, נעריך את ה'ביחד'". לדבריו, כשהאחדות קיימת – "נכנס גם הקדוש ברוך הוא בינינו".
