ארבעה ימים לראש השנה.
בעוד כמה ימים נעמוד כולנו בבית הכנסת, נמליך את הקדוש ברוך הוא, נבקש על שנה טובה, על חיים, על בריאות, על פרנסה, על הילדים. אבל בינתיים, אם לשפוט לפי השיחות בשטיבל, בקבוצות ובמקוואות, נדמה שהשאלה הבוערת ביותר בחייו של היהודי החרדי היא מי בדיוק ישב בכנסת הבאה מטעם דגל התורה.
הח"כ ההוא? ח"כ אחר? מישהו צעיר יותר? מי אמר למי? מי הודח? מי פרש? מי נפגע? מי דיבר בשם מרן? מי לא דיבר בשמו? איזה מאמר היה לעיני הרבנים, איזה מאמר לא היה מאמר מערכת, מי תקף את מי, מי השיב למי, מי מהמקורבים לחש באיזו אוזן ומי מהעסקנים לחש באוזן השנייה.
עוד באתר:
ואולי כדאי לשאול שאלה אחת פשוטה:
מה זה העסק שלנו?
לא במובן שאין לנו זכות לדעת. בוודאי שיש. זו מפלגה ציבורית, אלה נציגי ציבור, ומותר ואף ראוי שהציבור יקבל דיווחים על המתרחש. בשביל זה יש חדשות. שמענו, קראנו, התעדכנו.
אבל ממתי הידיעה מחייבת אותנו להתגייס למלחמה?
ממתי כל יהודי שקרא שלוש ידיעות וכמה הודעות צריך לבחור מחנה, להכריע מי נאמן לגדולי ישראל ומי "מערבב" אותם, מי מהנכדים בסדר ומי לא, איזה עסקן מושך בחוטים, איזה שליח ציבור נאחז בכיסא ואיזה בית של גדול בישראל מתנהל נכון מבחינה תקשורתית?
ובעיקר: למה?
הרי בסוף, בואו נגלה סוד קטן: לא מציעים לי מקום בכנסת. כנראה שגם לך לא.
אם ההוא יישאר, אתה לא תהיה חבר כנסת. אם הוא יוחלף, גם אז אתה לא תהיה חבר כנסת. אם אחר יישאר, לא תקבל לשכה. ואם מחר בבוקר תורכב רשימה חדשה לגמרי, איש לא יתקשר אליך לבקש מספר תעודת זהות לצורך הגשת הרשימה לוועדת הבחירות.
אז בשביל מה להכניס את הראש והלב לתוך הבוץ הזה?
בשבוע האחרון נשפך מספיק לכלוך. מכל הכיוונים. אנשים שמדברים בשם גדולי ישראל, אנשים שמאשימים אחרים שהם מדברים בשם גדולי ישראל, מקורבים, ח"כים, דוברים, עסקנים, מאמרים, הכחשות, עקיצות ותדרוכים. כל צד משוכנע כמובן שהוא ורק הוא מגן על כבוד התורה, וכל צד מסוגל להסביר באריכות מופלאה מדוע הצד השני הוא זה שמבזה אותה.
ואנחנו? עומדים מהצד ומרגישים משום מה חובה להצטרף.
זה בעד א'. ההוא נגד ב'. השלישי יודע בדיוק מה אמר ראש הישיבה בחדר הסגור. הרביעי כבר פענח מי מהנכדים משפיע. החמישי מסביר בביטחון שהעסקנים "מערבבים את גדולי ישראל".
דווקא המשפט האחרון תמיד מפליא אותי.
אם אתה, אני וכל יושבי השטיבל יודעים שעסקנים עלולים לנסות להשפיע על גדולי ישראל — מדוע אנחנו מניחים שגדולי ישראל עצמם אינם יודעים זאת?
האם באמת אנחנו מאמינים שמרן הגר"ד לנדו, שמאחוריו עשרות רבות של שנות תורה, הנהגה והיכרות עם בני אדם, זקוק לגולש הממוצע כדי לגלות לו שיש סביבו אנשים עם אינטרסים?
אפשר לחשוב שהחלטה מסוימת אינה מובנת לנו. אפשר לתהות. אפשר אפילו לחשוב שמישהו בסביבה התנהל בצורה גרועה, ושמערך ההסברה וההתנהלות הציבורית היה יכול להיות חכם פי כמה.
אבל מכאן ועד היומרה לקבוע מי "עובד" על מי בביתו של גדול בישראל — המרחק גדול.
אני מעדיף להאמין שגדול הדור מבין לפחות את מה שאני מבין.
אם אני מסוגל לקחת בחשבון שלעסקן יש אינטרס, גם הוא מסוגל. אם אני יודע שלחבר כנסת יש אינטרס, גם הוא יודע. אם אני מבין שלנכד, למקורב, לדובר או לעיתונאי יכולה להיות זווית משלו — אני מרשה לעצמי להניח שהדבר לא נעלם מעיניו של מי שאנחנו עצמנו פונים אליו בשאלות הגדולות באמת.
ואחרי כל זה, הוא יחליט את אשר יחליט.
אולי נבין את ההחלטה ואולי לא. אולי בעוד חודש יתברר שכל מחול השדים היה מיותר. אולי יהיו שינויים ואולי יהיו פשרות. אולי ותיקים ילכו וצעירים יבואו. אלה חדשות חשובות, ואנחנו נמשיך לדווח עליהן.
אבל אנחנו לא חייבים להפוך לחיילים במלחמה הזאת.
ובעיקר לא עכשיו.
ארבעה ימים לפני ראש השנה, יש לנו דברים חשובים מעט יותר לעשות מאשר לברר מי מהעסקנים ניצח בקרב התדרוכים של יום שני בערב.
אפשר להתפלל קצת יותר. להתפייס עם מישהו. להתקשר להורים. לפתוח מחזור. לחשוב איזו שנה הייתה לנו ואיזו שנה אנחנו רוצים שתהיה. לבקש על הבית, על הילדים, על הפרנסה, על עם ישראל.
ואפשר גם לרצות בכל הלב בהצלחת הנציגות החרדית, להתפלל שתהיה חזקה ומאוחדת, ולתת למי שעל כתפיהם מוטלת האחריות להחליט מי יהיו נציגיה.
אנחנו לא חייבים דעה על כל נכד.
לא חייבים עמדה על כל עסקן.
לא חייבים לבחור בין כל שני דוברים שמתקוטטים.
ולא כל תדרוך פוליטי צריך להפוך אצלנו לסוגיה באמונה.
שמענו את החדשות. קיבלנו את הדיווחים. הבנו שיש סערה.
עכשיו מותר גם להניח אותה בצד.
כי בעוד ארבעה ימים לא ישאלו אותנו בשמים אם תמכנו בגפני או במחליפו.
ויש כמה שאלות אחרות שכדאי שנתחיל להתכונן אליהן.
