כשאדם פורץ בבכי שנראה יותר כמו הצגה מאשר סערת רגשות אמיתית, הביטוי "דמעות תנין" עולה כמעט באופן אוטומטי. אבל מדוע דווקא התנין הפך לסמל של בכי מזויף? בפינת "מאיפה אתה יודע את זה" ב"מגזין הצהריים" בהגשת אריאל ברמן, יצא עפר גדנקן בעקבות הביטוי המוכר – וגילה שמאחוריו מסתתרים גם ביולוגיה וגם סיפורים עתיקים.
לדברי גדנקן, תנינים אכן מסוגלים להזיל דמעות, אלא שהדבר אינו נובע מעצב או מהתרגשות. הוא הסביר כי במהלך האכילה והפעלת לחץ באזור הראש עלולות בלוטות הדמעות להפריש נוזלים. בנוסף, כאשר התנין שוהה מחוץ למים, הדמעות מסייעות לשמור על לחות העיניים, לנקות אותן ולהגן עליהן. כלומר, מי שיביט בתנין בהחלט עשוי לראות דמעות – אך אין להסיק מכך שהוא מצטער על משהו.
החיבור בין הדמעות לבין צביעות הגיע מסיפורים עתיקים שנפוצו במשך מאות שנים. על פי האגדה, התנין היה יושב על שפת הנהר ובוכה, וכאשר אדם תמים היה מתקרב אליו מתוך רחמים – הוא היה טורף אותו וממשיך להזיל דמעות. כך נוצר הדימוי של יצור שמפגין כביכול צער דווקא בזמן שהוא פוגע בקורבן שלו.
עוד באתר:
עם השנים התקבע הסיפור בשפה והפך את "דמעות התנין" לכינוי לבכי שאינו משקף רגש אמיתי. גדנקן סיפר גם על גלגול עברי מסקרן של הביטוי: לדבריו, בעבר הופיע הניסוח "דמעות של צב", בין היתר משום שהתנינים לא היו מוכרים דיים לדוברי העברית המקומיים, ובהמשך התקבע התרגום המוכר כיום.
האזינו לדברים המלאים, מתוך 'מגזין הצהריים' בהגשת אריאל ברמן:
