1.
"שלום ידידיה, בטור שעבר פרסמת את הסיפור המחזק על משפחת בר-טל מהיישוב כדים המתחדש בצפון השומרון", כתב לי השבוע קורא.
"איך הם נתקעו בשבת הראשונה שלהם ביישוב עם בית הפוך ומלא בארגזים – רק כדי שהמובילים יחזרו הביתה בזמן ולא יחללו שבת. רציתי להוסיף שזה מתאים במיוחד לערב ראש השנה תשפ"ז.
עוד באתר:
כידוע, השנה היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, מה שאומר שלא נזכה לתקוע בשופר ביום הראשון של ראש השנה. אנחנו מראים שהערך של שמירת שבת גובר על הכול. אפילו על המצווה הגדולה של תקיעת שופר וכל הזכויות של הזכרת העקידה.
"זו שנה שבה הזכויות שלנו הן דווקא במסירות הנפש כלפי השבת, ולא על ידי תקיעות השופר. נתפלל שלמרות זאת, ובעצם בזכות זאת, נזכה לשנה טובה ומתוקה, מלאה בבשורות טובות, ושהפעם נריע בשופר גדול של ישועות גדולות ומשמחות".
הקורא יותר מרומז על סנטימנט שראיתי בימים האחרונים בעוד מקומות: חשש של אנשים מהעובדה שהשנה לא נזכה לתקוע בשופר ביום הראשון של ראש השנה. הם מזכירים שגם לפני שלוש שנים, בשנת תשפ"ד, בראש השנה שלפני 7 באוקטובר, לא תקענו בשופר. והנה ראינו מה קרה. יש מי שיודעים אפילו לתת עוד ראשי שנים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה שבהם לא תקעו, ובשנה שבאה אחריהם השטן חגג.
במשך למעלה מארבעה עשורים, מאז שהתמנה לאדמו"ר, נהג הרבי מלובביץ' לכתוב פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב חג הפסח, "מכתב כללי". זו הייתה קריאה לציבור הרחב שפורסמה כמודעה בתשלום בעיתונים יהודיים רבים בארץ ובעולם. ו"עיתונים יהודיים" לא אומר בהכרח עיתונים דתיים. לרוב אפילו להפך.
במשך למעלה מארבעים שנים, שורת הפתיחה של המכתבים הייתה זהה. היא לימדה למי הרבי כתב: "אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם". כלומר, אל כל יהודי ויהודייה, בכל מקום שבו הם נמצאים. ולא רק במובן הגיאוגרפי. הקרובים, הרחוקים והרחוקים עוד יותר.
בכל מכתב כזה דיבר הרבי מלובביץ' על מהותו של החג, זה אלפי שנים – וגם התעכב על נקודות מסוימות שרלוונטיות לשנה ההיא.
בשנים האחרונות ראו אור מכתבים נבחרים בתרגום מחודש (במקור רובם נכתבו ביידיש) בשני כרכים של הספר 'מכתבים כלליים' בהוצאת 'מעיינותיך'. בהקדמה היפה לספר מאבחן העורך, הרב מנחם ברוד, שמכתבי החגים האלה מתאפיינים בשילוב מיוחד בין ההתייחסות ליהודי היחיד באשר הוא, להתייחסות לכלל ישראל. "לעיתים נדמה לנו שהפרט והכלל מייצגים היבטים נבדלים ואולי אפילו מנוגדים. שהפרט צריך לוותר על טובתו למען הכלל והכלל נאלץ לדחות את האינטרסים שלו כדי לכבד את זכויותיו של הפרט. ואולם בתפיסתו של הרבי לא זו בלבד שאין סתירה בין השניים, אלא שהאחד משלים את חברו. את הפרט יש לראות כאיבר יחיד בתוך המרקם הכולל של הגוף השלם.
"תפקודו של האיבר הפרטי תורם לתפקודו התקין של הגוף כולו. וכן להיפך – כשהגוף בכלליותו בריא וחזק גם האיבר הפרטי מתפקד במידה האופטימלית. מכאן נגזר שכל פרט בתורה בכלל ובתכנים הטמונים במועדי ישראל צריך לבוא לידי ביטוי שלם הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל".
3.
לפני 36 שנים, בשנת תש"ן, ראש השנה חל בשבת. בדיוק כמו השנה. אני לא יודע אם גם אז היו חששות, אבל בסוף קרו בשנה ההיא דברים נפלאים: תחילת קריסת מסך הברזל ועליית יהודי ברית המועצות, ואפילו הכישלון של "התרגיל המסריח" להקמת ממשלת שמאל בראשות שמעון פרס.
אבל שימו לב למשפט אחד מתוך מכתב כללי ארוך שפרסם הרבי מלובביץ' באותה שנה: "אי התקיעה בשופר אינה מצב פסיבי של חוסר מעש – אלא ביטוי של התבטלות נעלית מאוד של יהודי, שאין כל מציאות מלבד הקדוש ברוך הוא עצמו. כך שהכתרת הקדוש ברוך הוא נעשית לא על ידי העבודה של היהודי ותקיעת השופר שלו, כי אם על ידי אי-תקיעת השופר, שבה באה לידי ביטוי התבטלות עמוקה עוד יותר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
כלומר, אם לתרגם לשפה של בני ובנות ישראל בכל מקום שהם באלול 2026: אנחנו לא עושים מה שבא לנו. בא לנו לתקוע בשופר. זה הכי וואו. הכי מרגש. התקיעות גורמות לנו להתעוררות רוחנית, התקיעות מזכירות את האיל בעקידת יצחק ואת הזכויות האדירות של המעשה הזה, התקיעות מבלבלות את השטן, התקיעות ממליכות את הקב"ה עלינו. איזה ערך יכול לגבור על המצווה החשובה הזאת, שהיא השיא של היום הזה, שהוא השיא של השנה?
ובכן, יש ערך שגובר עליה: גזרת חז"ל, שחששו שאם נתקע בשופר בראש השנה, יהודי שאינו בקיא בתקיעות עלול ללכת ללמוד לתקוע אצל מומחה במהלך החג, והוא הרי לוקח איתו את השופר מהבית לשיעור הפרטי הבהול הזה, ואז, מי יודע, הוא עוד עלול לטלטל את השופר ברשות הרבים בשבת.
4.
זה מדהים. הרי עקרונית אין איסור בעצם התקיעה בשבת. להפך: זאת מצווה דאורייתא. אבל חז"ל ביטלו מצווה כה חשובה ומכוננת כל כך רק בגלל חשיבות שמירת השבת. מדויק יותר: רק בגלל חשש רחוק מאוד שאולי יהיו יהודים שיחללו את השבת. החשש הזה גובר על הכול.
והרבי מלובביץ' מוסיף שהציות להלכה הכביכול "נוקדנית" הזאת, הביטול המוחלט אליה, הוא-הוא ההמלכה האמיתית של הקב"ה. מה חזק יותר מתקיעת שופר? שתיקת שופר. לא תקיעה. לא שברים. לא תרועה. קול דממה דקה יישמע. השקט של שמירת ההלכה. כך נמליך השנה את המלך.
5.
אבל הרבי מלובביץ' אינו מסתפק בפסיביות הזאת של ראש השנה שחל בשבת. זה לא מתחיל ונגמר שם. ההשפעה של ראש השנה אינה רק ביום עצמו. היום הזה הוא הראש, וממנו יורדת השפעה רוחנית לכל השנה כולה.
"כשם שהראש מנהיג את כל הגוף", הוא כותב, "כך צריכות ההחלטות הטובות של ראש השנה להנהיג את כל ימי השנה. לכן רבת משמעות במיוחד היא העובדה שה'ראש' של השנה הבאה הוא 'שבתי'. ודאי איפוא שההכנה לשנה החדשה קשורה במשמעות המיוחדת הזאת, שבה שונה שנה חדשה זו משנים אחרות".
6.
זה כבר ממש דרמטי. שנת תשפ"ז הבאה עלינו לטובה, הולכת להיות שונה מכל השנים הרגילות שבהן תוקעים בשופר בראש השנה.
שימו לב: "השפעת ראש השנה, הראש של השנה, צריכה להיות מורגשת במלוא המידה בכל שאר האיברים האחרים. החודשים, השבועות והימים של השנה. שבת ראש השנה של השנה צריכה לקבוע את סדר היום לכל יום של השבוע, ולכל השנה כולה, בהתאמה מלאה לרוח שבת קודש. וזאת בשתי נקודות:
"בכל יום של השנה צריכה להיות מורגשת רוממות שבתית, על ידי הוספה מיוחדת בחיים היהודיים, כגון הידור חדש במצוות, קביעת עיתים מחודשת לתורה, הוספה חדשה בעבודת התפילה וכיוצא בזה.
"יחד עם זה, צריך כל יהודי, איש או אישה, צעיר או זקן, להכניס שבתיות גם במלאכת החול. להביא רוחניות וקדושה בענייני החולין השגרתיים של חיי היומיום, עד שכל מחשבה, דיבור ומעשה יהיו חדורים בשבתיות. למשל, מי שיש לו משרה, מסחר וכיוצא בזה, צריך להיות בכוונה הרוחנית ובנשמה של הדבר. ובלשון חז"ל 'כל מעשיך יהיו לשם שמיים'".
7.
וואו. חתיכת משימה לשנה החדשה: להיות במוד של שבת גם ביום חול. להעביר את עצמנו ל"מצב שבת". זה לא אומר לא לעשות כל מלאכה, כן? אנחנו לא עומדים לפני שנת שבתון לאומית. להפך, צריך לעשות הרבה מלאכה, אבל בתוך חיי המעשה, בתוך העבודה, בתוך עמל החיים – נוסיף בחינה של שבת.
איך? קודם כול בהוספת רוחניות לחיים: לקבוע עיתים לתורה. להוסיף עומק בתפילה. במצוות. זו שנה של נשמה יתרה.
ודבר שני, ואולי עדין יותר, פנימי יותר: להכניס בתוך העשייה שלנו כוונה רוחנית. אולי זה נשמע תובעני, אבל בעצם מדובר רק בשינוי תודעה: לעשות את אותם מעשים בדיוק, אבל לכוון לשם שמיים. אפשר לתת פה אין-ספור דוגמאות של אין-ספור מקצועות – וגם אין-ספור מעשים יום-יומיים קטנים – ואפשר פשוט לסמוך על כל אחד ואחד מבני ובנות ישראל, בכל מקום שהם, שידעו ליישם את הרעיון הגדול והפשוט הזה, כל אחד בחייו האישיים.
8.
והרבי מלובביץ' מסיים את מכתבו באיחול: "וכיוון שברכת השבת צועדת יחד עם קדושת השבת, כפי שהתורה אומרת 'ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו', יביאו ההחלטות האיתנות בכל האמור תיכף את ברכות השם בכל, ובמיוחד – כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות גם יחד. ובמיוחד את הברכה העיקרית – שהקדוש ברוך הוא יביא לעם ישראל, לכל אחד ואחת בפרט, את ה'שבת קודש' המושלם – 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם', תיכף ומייד ממש".
אמן. שנה טובה, שבת שלום.
