איך אפשר לקרוא לפרשה מלאה בתוכחה, חורבן וגלות בשם "שירה"? זו השאלה שעומדת במרכז דרשתו של הרב שניאור אשכנזי לשבת שובה ולפרשת האזינו.
משה רבנו עצמו מכנה את פרשת האזינו "שירה", ובבית המקדש היו הלוויים משוררים אותה על הדוכן. אלא שכאשר קוראים את תוכנה, קשה להבין את הבחירה במילה הזאת: חלקים נרחבים ממנה עוסקים בעזיבת ה', בעונשים, בגלות ובחורבן.
הרב אשכנזי מציע שהמפתח להבנת השירה טמון כבר בהתגלות הראשונה למשה רבנו בסנה. "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" – האש בוערת, אבל הסנה אינו נעלם. האמת האלוקית, מסביר הרב, נמדדת לא רק ביופי של רגע מסוים, אלא ביכולת לשרוד את כל האש, כל המשברים וכל החורבנות.
עוד באתר:
זהו גם סוד נצח ישראל. העם היהודי עובר תקופות של ירידה, גלות, רדיפות ואבדן, אבל אינו נעלם. בתוך האש נשאר הניצוץ. גם כאשר המציאות החיצונית נראית קשה, נקודת הקשר עם הקב"ה אינה נכבית.
בהקשר הזה מביא הרב את המעשה שמספר הרמב"ן על תלמידו אבנר, שהשתמד והתרחק מאוד. אבנר טען בפני רבו שאין זה מתקבל על הדעת שכל מה שיעבור על ישראל רמוז בפרשת האזינו.
הרמב"ן השיב לו ששמו עצמו רמוז בפרשה, בפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם", כאשר האות השלישית בכל מילה יוצרת את שמו. הרבי מליובאוויטש הוסיף שמראשית הרמז משתמע גם התואר "רב אבנר".
המשמעות עמוקה: גם כאשר אדם מגיע למקום של התרחקות קשה, הקב"ה עדיין רואה את הזהות הפנימית שלו. גם בנקודת השפל, הנשמה אינה מאבדת את שמה.
מכאן מגיע הרב אשכנזי להבנת המילה "שירה". לדבריו, שיר אינו רק טקסט יפה או מנגינה. בארמית, המילה "שיר" קשורה גם לעיגול. סיפור רגיל מתקדם בקו ישר – התחלה, אמצע וסוף – ואינך יודע לאן הוא יוביל. שירה, לעומת זאת, היא מעגלית: בסוף חוזרים אל נקודת המקור.
כך יש לקרוא את פרשת האזינו. התוכחה שבה אינה סוף הסיפור. הגלות אינה תחנה אחרונה. כל הקושי, החורבן והירידה הם חלק ממסלול רחב יותר, שבסופו חוזרים אל ה'. לכן הפרשה יכולה להסתיים ב"הרנינו גויים עמו" – אחרי כל הירידות, המעגל נסגר בגאולה.
זו גם דרך אחרת להביט על החיים. כאשר אדם נמצא בתוך תקופה קשה, הוא רואה רק את הפרק הנוכחי. הוא אינו יודע כיצד תיראה התמונה כולה. אבל עבודת האמונה היא לדעת שגם מה שנראה כרגע כירידה עשוי להיות חלק מתהליך שמוביל למקום גבוה יותר.
הרב אשכנזי מחבר את הדברים ישירות לעבודת התשובה של יום הכיפורים. בראש השנה ובמהלך השנה כולה, עיקר התשובה הוא מבט קדימה: לעזוב את החטא, להשתנות, לקבל החלטות חדשות. יום הכיפורים מוסיף רובד אחר – מבט אחורה.
ביום הכיפורים האדם אינו מסתפק באמירה "מכאן ולהבא אהיה אחר". הוא מביט גם על מה שכבר נעשה, מתוודה עליו ומבקש כפרה. בכך הוא מבטא אמונה שגם העבר אינו סגור לחלוטין.
מכאן מגיעה אחת התובנות המפתיעות בדרשה: מדוע בתשליך משליכים את החטאים למים? מדוע לא "שורפים" אותם ומעלימים אותם?
לדברי הרב אשכנזי, החטא אינו בהכרח חומר שמטרתו להיעלם. הקב"ה ברא עולם שבו קיימת אפשרות לחטוא, מפני שגם מן הנפילה אפשר לייצר תנועה של תשובה. האדם יכול לקחת את המקום שבו נכשל ולהפוך אותו לצימאון עמוק יותר לקרבת אלוקים.
כך, מסביר הרב, המים של התשליך אינם נעלמים. בחג הסוכות חוזרים המים אל המזבח בניסוך המים. זהו ביטוי לכך שהכישלון עצמו, כאשר הוא מתוקן נכון, יכול להפוך לחלק מן הקדושה.
זהו עומק דברי חז"ל שזדונות יכולים להפוך לזכויות. לא מפני שהחטא היה טוב, אלא מפני שהתגובה אליו, התשובה שבאה בעקבותיו והעלייה שהוא יצר, הפכו אותו לנקודת מוצא לצמיחה חדשה.
הרב אשכנזי מביא בהקשר זה את דברי הגמרא בסוף מסכת יומא על מי שראה קרי ביום הכיפורים. מדובר במצב לא רצוי, ואף על פי כן נאמר שאם עלתה לו שנה – סימן יפה הוא לו.
ההסבר הוא שכאשר מקרה של ירידה מטלטל את האדם ומביא אותו להתקדש יותר, לשמור על מחשבותיו ולהתעלות, מתברר למפרע שהאירוע עצמו הפך למנוף. הירידה לא נותרה ירידה; היא הפכה לחלק מהעלייה.
מכאן מקבלת גם הבקשה "כתבנו בספר זכויות" משמעות חדשה. איננו מבקשים קיצור דרך או מחיקה מלאכותית של העבר. אנו מבקשים לזכות להפוך את העבר עצמו לחומר של תשובה.
להיות מן האנשים שמצליחים להסתכל גם על המקומות החשוכים בחייהם ולגלות בהם את "אין עוד מלבדו". לקחת כישלון, חרטה, נפילה ומשקע – ולהפוך אותם לדחיפה קדימה.
זהו גם המסר של שבת שובה: אין יהודי שאבוד בגלל העבר שלו. אין כישלון שחייב להישאר רק כישלון. כל עוד האדם חי, הוא יכול להכניס גם את הפרקים הקשים לתוך "השירה" הגדולה של חייו.
כאשר רואים רק שורה אחת, היא יכולה להישמע כמו תוכחה. כאשר רואים את השיר כולו, מתברר שגם הירידות היו חלק מן הדרך חזרה.
