רבע מאה חלפה מאז אותם ימים בלתי נשכחים של חודש תשרי תשס"ב, שבהם נרשם אחד הפרקים המטלטלים והמרגשים בתולדות חסידות ויזניץ: לאחר שמונה עשרה שנים שבהן היה מורחק מעל שולחן אביו ומקריית החסידות, שב מרן האדמו"ר מויזניץ אל בית אביו, מרן ה'ישועות משה' זצ"ל.
התמונה ההיסטורית מערב חג הסוכות תשס"ב, שבה נכנס הרבי למעונו של אביו לראשונה לאחר ח"י שנים, הפכה במשך השנים לסמל של אותו מהפך. בהמשך שב והשתלב במרכז החצר. בפרשת וירא באותה שנה כבר השתתף בשולחנו הטהור של אביו לראשונה מאז תחילת שנות הריחוק.
במשך שנים ארוכות כמעט שלא דובר בפומבי על התקופה ההיא. הפרשה הייתה מוכרת היטב בחסידות, אך הרבי עצמו נמנע מלפתוח אותה בפני הציבור. רק לפני שנתיים, בליל חג הסוכות, בחר לראשונה להתייחס באופן גלוי לאותם ימים ולהציג אותם מתוך נקודת המבט של אמונה וביטחון.
עוד באתר:
- לראשונה: הרבי מתייחס בפומבי לשנים שהורחק מהחסידות
- האדמו"ר שיתף: "אבי סבל מגזירת הגלות לא פחות ממני"
- האדמו"ר לא התייאש: "לשכוח משלום עם אבי מורי?"
"לפני כארבעים שנה ריחפה גזירה קשה על כלל חסידי ויזניץ, ואני הייתי הקורבן לצאת לגלות במשך ח"י שנים", אמר אז הרבי. "במהלך השנים האלו הורחקתי מעל שולחן אבי, ועברתי המון מכשולים, ב"ה זכיתי לא ליפול ברשת הייאוש כלל".
הרבי סיפר כי גם בשנים הקשות היו מי שהציעו לו להשלים עם המציאות, להתייאש מהאפשרות לשוב לבית אביו ואף להקים מסגרות ומוסדות עצמאיים. לדבריו, הוא סירב לקבל את הדברים משום שהיה חדור באמונה כי עוד ישוב למקומו.
המסר הזה קיבל אז משמעות אישית נוספת, כאשר הרבי התמודד עם מצבו הרפואי. הוא קשר בין מה שעבר באותן שמונה עשרה שנים לבין ההתמודדות העכשווית ואמר כי כשם שלא התייאש אז, כך גם כעת אין מקום לייאוש. "כמו שחזרתי לויזניץ למרות שאף אחד לא חלם שאחזור, כן אצא גם מהמחלה בעז"ה", אמר.
חודש לאחר מכן שב הרבי לנושא פעם נוספת. בליל שבת פרשת וירא הזכיר כי באותה שבת בשנת תשס"ב זכה לשבת שוב בצילו של אביו לאחר שמונה עשרה שנה. "כבר אמרתי שמשמיים נגזרה גזירה על ויזניץ", אמר. "אני יודע שלאבי זצ"ל כאב הדבר יותר ממני".
עם הזמן התפרסמו גם דברי חיזוק ישנים שנשא הרבי כשלושה עשורים קודם לכן, בעיצומן של שנות הריחוק, בבית מדרשו ברחוב רש"י בבני ברק. כבר אז דיבר בכאב גלוי על המצב, אך לצד זאת סירב להשלים עם הייאוש.
"יש אנשים שאומרים לי שאפשר להתייאש ולשכוח שיהיה עוד שלום ביני ובין אבי מורי שליט"א", אמר אז, "ב"ה שאני לא שומע להם וח"ו לחשוב כך, כי זה 'יאוש שלא מדעת', ואני בטוח בעזהשי"ת שעוד יהיה שלום ואזכה לשוב מקרוב לאבי מורי".
באותם דברים אף השווה הרבי בין מצבו לבין אדם המתמודד עם מחלה קשה, ואמר כי דווקא האמונה וההימנעות מייאוש הן שנותנות כוח להתמודד. במבט לאחור, הדברים קיבלו משמעות מיוחדת כאשר עשרות שנים לאחר מכן השתמש הרבי כמעט באותו מסר עצמו בהתמודדות הרפואית שעבר.
כאשר התייחס לפני שנתיים לאותה תקופה, ביקש הרבי גם שלא להפוך את הזיכרונות לכלי לפתיחת חשבונות מן העבר. הוא הורה למי שמחזיקים חומרי ארכיון מתקופת המחלוקת להשמידם, ואמר: "לא צריכים לזכור עוונות ראשונים של כל מי שעשו רע, אין אנחנו עסוקים בחשבונות האלו כלל וכלל".
הרבי הזכיר בהכרת הטוב גם את גיסיו, מרנן האדמו"רים מבעלזא ומסאטמר, ואת החצרות והאישים שתמכו בו לאורך אותן שנים, ובהם חסידי בעלזא, גור, סאטמר, ויזניץ מאנסי, פשעווארסק וטאהש.
סופו של הסיפור נחרת עמוק בזיכרון החסידים: בערב חג הסוכות תשס"ב נכנס הרבי שוב לבית אביו, ובהמשך שב למעמדו בחצר ולתפקיד ה"ממשיך". בשנים שלאחר מכן שימש לצדו של ה'ישועות משה' זצ"ל, ולאחר הסתלקותו עלה על כס ההנהגה והחל להנהיג את אלפי חסידי ויזניץ.
יצויין, כי חסידים מעידים שסידנא באבא סאלי זצ"ל אמר בשעתו, כאשר עסקנים שונים ניסו לערב אותו בסוגיה, כי "אין מה לעשות. לא ברכות ולא כישופים יעזרו פה", וקלע נכונה בנבואתו: "הקללה תעבור אחרי 18 שנים".
כעת, במלאת 25 שנה לאותה תמונה מערב חג הסוכות תשס"ב, מקבלים דבריו המאוחרים של הרבי משמעות מחודשת. יותר מסיפור היסטורי על שנות ריחוק וחזרה, הוא בחר לאורך השנים להציג את הפרשה בעיקר כסיפור של אמונה: גם כאשר המציאות נראית סגורה לחלוטין, אסור לאדם לאבד את התקווה.
