חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו", אבל דווקא המצווה המרכזית שלו נראית במבט ראשון הפוכה מכל מה שאדם מחפש כשהוא מבקש יציבות: יוצאים מן הבית המוגן, עוזבים את הקירות הקבועים ונכנסים למבנה ארעי, פשוט ורעוע.
בשיעור מיוחד לחג הסוכות מסביר הרב שניאור אשכנזי כי ייתכן שדווקא כאן נמצא אחד מסודות השמחה הגדולים של החג. כדי להבין זאת הוא חוזר למחלוקת התנאים הידועה בשאלה למה התכוונה התורה בפסוק "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".
לדעת רבי אליעזר, מדובר בענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל במדבר והגנו עליהם. לדעת רבי עקיבא, לעומת זאת, הכוונה היא ל"סוכות ממש" – מבנים ארעיים שבהם ישבו בני ישראל במהלך מסעם במדבר.
עוד באתר:
לכאורה, דווקא דעת רבי עקיבא מעוררת שאלה: מה בדיוק הנס כאן? ענני כבוד הם נס גלוי, אבל אוהלים פשוטים במדבר הם לכאורה פתרון טכני. אלא שהרב אשכנזי מציע שהעומק של דעת רבי עקיבא נמצא דווקא בכך.
לא הקירות שומרים על האדם
האדם משקיע חלק גדול מחייו בניסיון לייצר ודאות: בית, כסף, נכסים, ביטוחים, תוכניות ארוכות טווח. כל אלה חשובים, אבל חג הסוכות בא להזכיר שהביטחון האמיתי אינו מתחיל בעובי הקירות.
לדברי הרב אשכנזי, הסוכה מלמדת את האדם שהוא אינו "הבמאי" של חייו. הוא יכול לתכנן, להשתדל ולעשות את המוטל עליו, אבל בסופו של דבר החיים מתנהלים לפי תוכנית גדולה ממנו.
דווקא ההכרה הזו, לדבריו, יכולה להיות מקור לשמחה עמוקה יותר: לא שמחה שתלויה בכך שהכול הסתדר בדיוק כפי שרצינו, אלא שמחה שמבוססת על אמונה שהקב"ה מוביל את הסיפור גם כשהאדם אינו מבין עדיין את התסריט.
"כי יצפנני בסוכו ביום רעה"
את הרעיון הזה מחבר הרב אשכנזי למזמור "לדוד ה' אורי וישעי", שאותו אומרים בימים הללו. דוד המלך אומר: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אוהלו".
הסוכה, לפי הביאור שמובא בשיעור, אינה רק סמל לרגעים של נחת ורוגע. להפך: היא נעשית מחסה דווקא "ביום רעה", כאשר היציבות החיצונית נשמטת.
הרב אשכנזי מזכיר בהקשר הזה את הסיפור של דוד בצקלג, כאשר העיר נחרבה, הנשים והילדים נשבו ואנשיו של דוד עצמו ביקשו לסוקלו. דווקא שם נאמר: "ויתחזק דוד בה' אלוקיו".
המסר ברור: האמונה אינה מתחילה רק כשהכול טוב. היא נבחנת דווקא כשהסיפור נראה הפוך לגמרי ממה שהאדם קיווה.
מה שמחת בית השואבה מלמדת
בהמשך השיעור עובר הרב אשכנזי לשמחת בית השואבה.
בבית המקדש ניסכו יין לאורך השנה, אבל דווקא ניסוך המים של חג הסוכות הוליד את השמחה שעליה אמרו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
היין מסמל תהליך אנושי מורכב: עבודה, יצירה ועיבוד. מים, לעומתו, הם הדבר הבסיסי והפשוט ביותר.
דווקא ניסוך המים, מסביר הרב אשכנזי, מבטא את היכולת של האדם לצאת לרגע מן התלות בהישגים האישיים שלו ולהתחבר למקור החיים עצמו. שם יכולה להיוולד שמחה שאינה תלויה במה הספקתי, כמה הרווחתי או עד כמה המציאות התאימה לתוכנית שלי.
"כולן שווים לטובה"
הרב אשכנזי מחבר את הרעיון גם לדמותה של שרה אמנו ולפירוש "שני חיי שרה – כולן שווים לטובה".
לכאורה, קשה לומר על חייה של שרה שכולם היו פשוטים או קלים. היא התמודדה עם שנות עקרות ארוכות, נדודים וניסיונות רבים.
אלא שהנקודה, לפי הביאור המובא בשיעור, היא לא שכל רגע היה נעים – אלא שהיא חיה מתוך קבלה של השליחות שניתנה לה, גם כשלא הבינה את התמונה המלאה.
רק בדיעבד מתברר לפעמים כיצד דווקא השנים הקשות, העיכובים והמסלולים הלא צפויים היו חלק מהדרך אל התוצאה הגדולה יותר.
השמחה של הסוכה
וכאן חוזרים לסוכה עצמה.
חג הסוכות אינו מבטיח לאדם שהחיים יהיו תמיד יציבים. הוא מלמד אותו שאפשר להיות בשמחה גם בתוך הארעיות.
הסוכה הרעועה הופכת דווקא משום כך למבצר מסוג אחר: לא מבצר של בטון, אלא מבצר של אמונה.
כשאדם מפסיק לדרוש שהחיים יתאימו תמיד לתסריט שהוא כתב לעצמו, ומסכים להאמין שיש "גרסת במאי" גדולה יותר – הוא עשוי לגלות ששמחה אמיתית אינה מתחילה כאשר הכול מסתדר, אלא כאשר האדם יודע שגם בתוך מה שלא הסתדר, הוא אינו לבד.
