שלוש שנים אחרי הקרב הקשה בחוף זיקים, שבו נרצחו 19 אזרחים, ישבנו לשיחה עם רס"ן א', כיום מפקד בהכשרת חובלים בחיל הים. בבוקר שמחת תורה הוא היה בין אנשי חיל הים שהוקפצו לזירה, שבועיים בלבד לאחר שסיים את תפקידו.
בשיחה עם כתבנו הצבאי קובי פינקלר הוא חוזר לרגעים הראשונים של המלחמה, לכישלון של אותו בוקר, לרוח הלחימה שפגש על כלי השיט – וגם להישגים שלדבריו הצליח חיל הים להביא מאז.
"היכן פוגש אותך 7 באוקטובר?", נשאל רס"ן א'. "הייתי בבית אחרי טיסה מחו"ל והוקפצתי עם לא מעט מחבריי, עקב היותי מהמפקדים המנוסים יותר. הוקפצנו לחוף זיקים", הוא משחזר.
עוד באתר:
עוד לפני החזרה המלאה לאותו בוקר, הוא מבקש להתייחס למבט קדימה. "ראשית, בהסתכלות אחורה, הצבא כולו נכשל בבוקר הזה וגם אנחנו. בצורה נחרצת", הוא אומר. "אבל אם אני מסתכל על התהליך קדימה של שלוש שנות מלחמה, אני חושב שהצלחנו להשיג דברים משמעותיים בתקופה הזו. אני מתכוון גם בהיבט של רצועת עזה ובכל התקופה הזו. אני מסתכל על הדור שמגיע היום עם הרבה רצון ועוז להיות מפקדים, וזה כיף ומרשים לראות את זה, על אף האבידות הקשות במהלך הלחימה. אני מאמין בעם ורואה את הדור הצעיר שבא לתרום ולתת מעצמו. זה לא מובן מאליו אחרי תקופה כל כך קשה בחברה הישראלית".
במשך שנים שירת רס"ן א' במערך הדבורה של חיל הים. כאשר נשאל על היתרונות והערכים שהוא רואה בשירות על כלי השיט הזה, הוא משיב: "אני חושב שזה השירות המשמעותי והטוב ביותר בתור לוחם. זה כלי שיט קטן של קצת יותר מ-27 מטר. חיים בו בערך 10 עד 12 איש, שלא משנה אם קמו עקום בבוקר – הם צריכים לחיות אחד עם השני, צמוד וצפוף, במשך 72 השעות הבאות".
לדבריו, השירות בדבורה יוצר מערכת יחסים אחרת בין אנשי הצוות. "זה מקום מדהים שמדבר הרבה על משפחתיות, רעות, ערכים ועל לחיות אחד לצד השני, לעשות דברים אחד בשביל השני בלי לקבל תמורה. אני שם רגע בצד את כל העוצמה שיש בו ככלי שיט ואת הפעלת האש. על אף שהוא מהקטנים ביותר בחיל הים – הוא מהמדהימים ביותר בעיניי".
כשהשיחה חוזרת לבוקר 7 באוקטובר, רס"ן א' מתאר כיצד הכול החל. "אני אקח כמה צעדים אחורה. קמתי באותו בוקר לשיחת טלפון קצת אחרי השעה שש וחצי. מפקד הסיירת שלי לשעבר התקשר אליי ואמר לי: 'תגיע, עכשיו מלחמה'. הוא אמר לי לא לשאול שאלות ולהגיע לאשדוד".
כבר בדרך לבסיס החל להבין שמשהו חריג מתרחש. "תוך כדי הדרך אני שומע דיווחים, טנדרים בשדרות, ורואה סרטון שיש לי בראש עד היום של כלי שיט שמפליג ודבורה יורה לכיוונו. אמרתי לחבר'ה שלי במחזור באותו יום שזה כנראה תרגיל. לאט לאט אני מתחיל להבין שכל מה שתרגלנו, כל מה שתרחישנו – קורה בבוקר הזה, וכנראה כפול פי כמה ממה שאני חושב".
לדבריו, בשלב הראשון נחשף בעיקר לתמונה של חיל הים ולא הבין עדיין את ממדי האירוע כולו. "עד אותו רגע הייתי חשוף רק לצד של חיל הים, אבל עם ההגעה לפלוגה הבנתי שיש הרבה יותר מזה. אומנם היה בלגן והיו הרבה ספינות בחוץ, אבל זה המקום הטבעי שלהן".
את שלושת הימים הראשונים הוא זוכר כתקופה אינטנסיבית במיוחד. "אני זוכר את 72 השעות הראשונות כמאוד אינטנסיביות, בלי שעות שינה. מהצד שאני זוכר, לא הרגשתי שיש בלגן אטומי בקשר, אלא שהכול מתנהל. מקבלים משימות ומבצעים אותן. הרגשתי שאנחנו בתקשורת טובה בתוכנו. אני לא מדבר על שאר החילות, אבל אצלנו הרגשתי שיש סינרגיה".
רק לאחר החזרה לחוף התבררה מבחינתו התמונה המלאה. "עם החזרה לחוף הבנו שקרה משהו הרבה יותר גדול ממה שחשבנו. היינו בטוחים שאנחנו האירוע העיקרי של אותו יום, אבל הקרב בזיקים היה רק אחד מני רבים באותו יום".
התחושות שליוו אותו לאחר מכן היו מורכבות וקשות. "יצאתי עם תחושת אשמה מאוד גדולה ללבוש מדים בתקופה הזו, והרבה מאוד כעס על מה שקרה. הייתה הרבה מאוד מתיחות ודאגה מצד אחד, ומצד שני רוח חזקה של הלוחמים".
לדבריו, דווקא הלוחמים שסביבו היו מקור לכוח. "משהו מטורף נכנס בהם. הם היו נכונים לכל משימה, היה בהם קור רוח שאני שאבתי ממנו אנרגיה. לבסוף, אחרי הפיקוד על הדבורה, יצאתי להיות מפקד נוסף על כלי השיט. הסתכלתי לא בפרספקטיבה של מפקד כלי שיט אלא כעזר, וראיתי אנשים עם רוח קרב מדהימה".
בהמשך נשאל רס"ן א' כיצד הוא רואה כיום את מצב הגיוסים לחיל הים, על רקע המחסור בלוחמים בצה"ל. "אני יודע שיש חוסר של לוחמים בצבא וזה מאוד מורגש", הוא אומר. "כמכשיר בתוך קורס חובלים, אנחנו התחלנו עם פחות אנשים, אבל עדיין עושים הכי טוב כדי להוציא את המרב".
עם זאת, הוא מבהיר כי בתפקידו הנוכחי הוא פחות חש את המחסור באופן ישיר. "אני יכול להתחבר לסוגיה הזאת, אבל אני לא מרגיש אותה על בשרי כרגע. מהחוויות שאני שומע בפלגה – כרגע צריך אנשים".
כיום האתגר המרכזי מבחינתו הוא הכשרת דור המפקדים הבא של חיל הים. "האתגר הנוכחי שלנו הוא הכשרת המפקדים הבאים. זו הכשרה בסיסית ביותר, וזה אומר שהם צריכים לקבל את כל הערכים הראשונים לפני שהם מגיעים לפלגות השטח".
לדבריו, דווקא שלוש שנים אחרי אותו בוקר, האתגר החינוכי הופך משמעותי עוד יותר. "אני חושב שהאתגר המשמעותי ביותר הוא להטמיע באותם לוחמים ומפקדים את הערכים והמסרים הנכונים. אנחנו שלוש שנים אחרי בוקר הקרב והמלחמה בעינה עדיין מתקדמת".
רס"ן א' מדגיש כי מי שלא היה שם באותם ימים מתקשה להבין באופן מלא את עומק האירועים. "קשה מאוד להעביר את המסר למי שלא נכח באותה תקופה, ואני חושב שזה חשוב שהם יתחנכו על פיו. לעבוד על כל הנורמות שנחוצות ממפקד בחיל הים".
שלוש שנים אחרי אותו בוקר, רס"ן א' לא מנסה לייפות את הכישלון. הוא אומר זאת במפורש: "הצבא כולו נכשל וגם אנחנו". אך לצד התחושות הקשות, הוא רואה בדור החדש שמגיע לחיל ובתהליך שעברו הלוחמים מאז מקור לאופטימיות. "אני מאמין בעם", הוא מסכם, "ורואה את הדור הצעיר שבא לתרום ולתת מעצמו".
