פחות מחודש נותר עד לפתיחת הקלפיות, ובמערכת הפוליטית מתחיל השלב שבו כל מנדט בסקר מקבל משקל גדול בהרבה ממספרו. אם לפני חודשיים ניתן היה להתייחס לסקר נוסף כאל צילום רגעי של דעת הקהל, עכשיו כל תזוזה של מנדט או שניים הופכת לכותרת, לתשדיר בחירות ולתחמושת בקבוצות הפעילים.
ובתוך רצף הסקרים של הימים האחרונים מתחילה לבלוט תופעה מעניינת: בחלק מהמדידות גוש הקואליציה, שגם כאשר אינו מתקרב ל-61 מנדטים, מופיע לפתע כגוש הגדול יותר. כך, למשל, בסקר "מאגר מוחות" שפורסם בערוץ 16 קיבלה הקואליציה 53 מנדטים, לעומת 51 לגוש האופוזיציה, לצד 12 מנדטים למפלגות הערביות וארבעה להנדל–זליכה.
השאלה המתבקשת אינה רק מי מוביל בסקר, אלא מה עושה עצם פרסומו למערכת הבחירות.
עוד באתר:
קל מאוד לבנות סביב המספרים תיאוריה: אולי הצגת גוש הימין כמוביל עלולה להרדים דווקא חלק ממצביעיו. התחושה יכולה להיות שהפער כבר נסגר, שנתניהו שוב בדרך לבצע את מה שכבר עשה במערכות בחירות קודמות, ושאפשר לסמוך על קמפיין הישורת האחרונה שיעשה את העבודה. מנגד, אותו נתון בדיוק יכול להישמע במחנה היריב כאזעקה: עוד רגע הימין חוזר, הפער מצטמצם, מי שמתלבט או חושב להישאר בבית חייב להבין שהמערכה פתוחה לחלוטין.
אלא שכאן צריך להיזהר מהמעבר בין השפעה אפשרית לבין טענה על כוונה. אין בסיס פומבי שמוכיח שכלי התקשורת או מכוני הסקרים מתאמים תוצאות כדי "להרדים" מחנה אחד או להעיר את האחר. סקר יכול להיות מוטה בשל מתודולוגיה, מדגם, שיעורי הצבעה משוערים או דרך חלוקת המתלבטים – בלי שמאחוריו תעמוד יד מכוונת.
ובכל זאת, עצם ההשפעה האפשרית של סקרים על בוחרים אינה המצאה. המחקר במדעי המדינה מכיר כבר שנים ב"אפקט העגלה" וב"אפקט האנדרדוג": מצב שבו מידע שלפיו צד מסוים מוביל עשוי להשפיע על התנהגות חלק מהבוחרים. המחקרים אינם מצביעים על כיוון אחיד – יש מחקרים שמוצאים אפקט לטובת המוביל, אחרים מוצאים דווקא התגייסות לטובת המפגר, ויש גם כאלה שלא מוצאים השפעה מהותית. מחקר אחר מצא שעצם החשיפה לסקר יכולה להעלות את הכוונה להשתתף בהצבעה.
ובישראל יש סיבה נוספת לקרוא בזהירות רבה את מפת הגושים. בבחירות 2022, שלושת סקרי הטלוויזיה האחרונים לפני פתיחת הקלפיות העניקו לגוש נתניהו 60 מנדטים בלבד – אחד פחות מהרוב הדרוש. בתוצאות האמת קיבל הגוש 64.
זה לא אומר שסקר שמראה היום 53 מנדטים לגוש הקואליציה "יהפוך" בהכרח ל-61 ומעלה. זו כבר תהיה תחזית שאין לה בסיס. אבל 2022 מלמדת היטב שהמרחק בין סקר לתוצאה אינו נובע רק משאלה אם הסוקר "טעה" במספר מסוים. שיעורי הצבעה, מפלגות שמתקרבות לאחוז החסימה, חלוקת קולות בין מפלגות באותו גוש והצלחת המטות להוציא את תומכיהם מהבית יכולים לשנות את התמונה.
באותן בחירות נרשמה עלייה בולטת במיוחד בשיעורי ההצבעה באזורים המזוהים עם הימין. מספר הקולות למפלגות שתמכו בנתניהו גדל בכ-11% לעומת 2021, בעוד מספר הקולות לגוש שהתנגד לו גדל בכ-5% בלבד. גם ההצבעה למפלגות החרדיות גדלה בשיעור חד.
כאן נכנס לתמונה גם סגנון הקמפיין המזוהה במשך שנים עם נתניהו: המעבר בשבועות ובימים האחרונים מהניסיון לשכנע מתלבטים למאמץ כמעט מוחלט של המרצת הבייס. מסרים של "הבחירות בסכנה", "הפער קטן", "המחנה השני יוצא בהמוניו" ואזהרות מפני אובדן השלטון אינם המצאה של מערכת הבחירות הנוכחית. גם ביום הבחירות ב-2022 הפעילו הליכוד ומפלגות נוספות מסרים על מרוץ צמוד ועל שיעורי הצבעה גבוהים במעוזי היריבים, בניסיון להוציא עוד מצביעים לקלפיות.
ומכאן הפרדוקס: סקר טוב מדי עלול להיות בעיה לקמפיין כמעט כמו סקר רע מדי. אם תומכים משוכנעים שהניצחון מובטח, רמת הדחיפות יכולה לרדת. אם הם משוכנעים שההפסד ודאי, גם אז עלולה להגיע אדישות. קמפיין פוליטי מעדיף בדרך כלל את האזור שבאמצע – קרוב מספיק כדי להאמין שאפשר לנצח, מסוכן מספיק כדי שאיש לא יישאר בבית.
לכן בשבועות הקרובים כדאי להסתכל פחות על השאלה "מי קיבל עוד מנדט הערב", ויותר על מה שמתחת למספרים: מי נמצא על אחוז החסימה, כמה מתלבטים נותרו, מהם שיעורי ההצבעה הצפויים בכל מחנה, ואילו מפלגות מצליחות לשמור על מצביעיהן.
הסקרים אכן מודדים את מערכת הבחירות. אבל ככל שמתקרבים ל-27 באוקטובר, הם גם נעשים חלק ממנה.
ראוי לציין כי יש גם תמונה אחרת לגמרי: בסקרים שערך שלמה פילבר ופורסמו בערוץ 14 לאורך מערכת הבחירות, גוש הקואליציה מקבל בדרך כלל רוב ברור של כ-63–64 מנדטים. הפער החריג בין המדידות השונות ממחיש עד כמה השאלה איננה רק 'מה הסקר אומר', אלא גם מי סוקר, באיזו שיטה, וכיצד הוא מעריך את שיעורי ההצבעה והמתלבטים.
