למה התורה כולה מסתיימת דווקא בזיכרון של שבירת הלוחות? מדוע אחרי כל מעלותיו של משה רבינו, כל הנסים, התורה וההנהגה, בוחר רש"י לחתום דווקא ב"יישר כוחך ששיברת"?
הרב שניאור אשכנזי מקדיש את דרשת שמחת תורה לשאלה הזאת, ומציע לראות בה לא סיום עצוב – אלא את אחד השבחים הגדולים ביותר שנאמרו על משה רבינו.
הדרשה נפתחת בכלל ההלכתי "שטר שיצא עליו ערעור והתקיים – שוב אינו יכול להתערער לעולם". לדבריו, גם שמחת תורה עצמה מקבלת השנה משמעות של חיזוק מחודש: אחרי שנים שבהן שמחת החג נפגעה ונצרבה בכאב, עצם החזרה לריקודים, לתורה ולשמחה היא ביטוי לכך שהקשר בין הקב"ה, התורה וישראל אינו ניתן לערעור.
עוד באתר:
מכאן עובר הרב אשכנזי אל הפסוקים האחרונים בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". רש"י מפרש: "לעיני כל ישראל – שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם… יישר כוחך ששיברת".
וכאן עולה התמיהה: התורה הרי נוהגת לסיים בדבר טוב. כיצד ייתכן שדווקא זיכרון חטא העגל ושבירת הלוחות הוא החתימה של חמשת חומשי תורה?
התשובה, לפי ביאור החסידות שהוא מביא, טמונה ברגע שבו משה יורד מן ההר ורואה את בני ישראל סביב העגל. הלוחות שבידיו אינם רק אבנים קדושות – הם גם "שטר ההתחייבות" של עם ישראל מול הקב"ה.
משה מבין שאם השטר הזה יישאר שלם בשעה שישראל חטאו, עלול הדבר להפוך לקטרוג נגדם. וברגע הזה, כך מסביר הרב אשכנזי, משה מעמיד את כל מפעל חייו בסכנה כדי להציל את עם ישראל.
הוא שובר את הלוחות.
לא מתוך כעס בלבד, אלא מתוך אהבה.
"נשאו ליבו" – הלב של משה גובר על כל שיקול. הוא מוכן לוותר אפילו על הלוחות, על התורה שבידיו, כדי להגן על עם ישראל. זו, לפי הדרשה, משמעות הביטוי שמשה הוא "אוהבן של ישראל".
מכאן מגיע הרב אשכנזי ליסוד עמוק יותר: "ישראל קדמו לתורה".
התורה ניתנה כדי לרומם את ישראל, לחבר אותם לקב"ה ולזכך אותם. היא אינה באה להחליף את עם ישראל אלא להוביל אותו. ולכן, בשעת הכרעה, משה בוחר בעם ישראל.
דווקא משום כך הקב"ה אומר לו: "יישר כוחך ששיברת".
השבירה הופכת משבר לשבח.
לדבריו, אפשר לראות את הרעיון הזה כבר בפתיחת כל חומש: שוב ושוב התורה מתחילה בביטוי של אהבת ישראל, חיבתם וכבודם. התורה פותחת בישראל – וגם נחתמת במסירות הנפש של משה למען ישראל.
ומכאן הדרשה עוברת להוראה המעשית.
לדברי הרב אשכנזי, אין יהודי שצמח באמת מתוך השפלה, ריחוק או מחיקה. הדרך לבנות אדם היא באמצעות מילה טובה, מאור פנים, כבוד וקירוב.
גם כאשר יש צורך בתוכחה, היא צריכה להיות במידה מצומצמת – בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". עיקר היחס צריך להיות אהבה, חיבור ואמונה בטוב שיש בזולת.
בסיום הוא מסביר כי שמחת תורה אינה רק השמחה שלנו בתורה – אלא גם שמחתה של התורה בעם ישראל.
אנחנו רוקדים עם התורה, אבל במובן עמוק יותר גם התורה "שמחה" בנו: בעם שנושא אותה, חי אותה וממשיך אותה מדור לדור.
לכן דווקא שבירת הלוחות היא חתימת התורה. כי בסוף כל התורה עומדת אמת אחת: הקב"ה, התורה וישראל קשורים זה בזה בקשר שאינו ניתן לניתוק.
