1.
בשנים האחרונות שוררת מבוכה גדולה בציבור, בגלל מה שקרה בדיוק ביום הקדוש הזה, חג שמחת תורה.
אנשים רבים מגיעים ושואלים מקירות לבם, בבכי ובכאב עמוק: איך אפשר לחגוג את שמחת תורה?! איך אפשר לעמוד במעגל, להניף את ספרי התורה אל על ולפצוח בשירה, כשעוד לא התאוששנו מהכאב, מהשכול ומגודל האסון?! איך אפשר לרקוד כשהלב עדיין שותת דם וקול דמי אחינו עוד זועק אלינו מן האדמה?!
עוד באתר:
השאלה הזו איננה מגיעה ממקום של קטרוג חלילה אלא מעומק של אכפתיות. זה באמת לא פשוט לעכל, וההרגשה היא שזה כמעט בלתי אפשרי לשמוח כשהפצעים עוד פתוחים.
2.
אך אולי דווקא בתוך המבוכה והכאב התהומי הזה מסתתר היסוד העמוק ביותר של קיומנו.
הקושי הזה מחזיר אותנו, על כורחנו, אל השאלה הבסיסית והנוקבת ביותר: על מה בעצם אנחנו נלחמים? בשביל מה אנחנו כאן?
והתשובה היא: התורה הקדושה.
אנחנו לא נלחמים רק על פיסת אדמה גשמית או על מקלט בטוח. אנחנו נלחמים על עצם הזכות להיות יהודים, לחיות כיהודים, לקיים תורה ומצוות ולבנות כאן בארץ ישראל מציאות של קדושה וטהרה.
כשמביטים על דמותם של גיבורינו, אחינו הקדושים שנפלו במערכה הכבדה, רואים עובדה ברורה: רבים מהם מסרו את נפשם במודע ובגבורה עילאית בדיוק בשביל העניין הזה, כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן כיהודים, עם התורה שלנו, בארץ מורשת אבותינו.
3.
שמחת תורה איננה סתירה לכאב שלנו. אדרבה, היא-היא התשובה העמוקה ביותר אליו!
כי אם דווקא ברגעים האלו נניח את התורה בצד, אם ניסוג ולא נשמח באותו אוצר יקר שבשבילו אנו מוסרים את נפשנו יום-יום, אזי בשביל מה אנו נלחמים?!
אולי הריקוד שלנו השנה, כמו בשנתיים שקדמו לו, ייראה ויקבל מקצב קצת אחר. אולי הצעדים יהיו כבדים יותר, אולי הריקוד יהיה מהול בדמעות של געגוע, ואולי הלב לא יהיה שלם כבשנים עברו.
אבל נרקוד. נחזיק בספר התורה בשתי ידיים ולא נרפה, דווקא עכשיו!
כי השמחה שלנו בשמחת תורה איננה נובעת מהתעלמות מהמציאות או מפני שלא כואב לנו; אנחנו שמחים מפני שאנו יודעים בבהירות מוחלטת בשביל מה אנחנו חיים, ובזכות מה אנו קיימים.
יהי רצון, שתהיה לנו שמחת תורה אמיתית, שמחה יהודית עמוקה וטהורה, שתבקיע את כל המסכים ותביא עמה נחמה, ישועה ואחדות שלמה לכל כלל ישראל.
