כבר 61 שנה שהוא עושה את הדרך הארוכה מירושלים למירון בל"ג בעומר, ובשיחה לאתר 'קול חי' משחזר ישראל גליס, את השינויים שחלו במשך השנים מאז החלאקה שבו נגזזו שערותיו בקברו של רבי שמעון בר יוחאי.
בגאווה בלתי מוסתרת הוא מספר כי סבו, אביו, הוא וגם בניו ונכדיו זכו לעשות חלאקה במירון. הוא קשור למירון עוד לפני שנולד. "אמא שלי הייתה נוסעת למירון הרבה. חדר מס' 1 היה שייך לסבא שלי. מתפללים קראו לסבא שלי שאמא שלי מתפללת בקולי קולות ומפריעה לשאר המתפללים. הוא הגיע ושאל אותה למה היא צועקת. אז היא אמרה שיש לה בית עם בנות והיא רוצה בן זכר. ענה לה סבי, אני בטוח שהקב"ה שמע את תפילתך. תשעה חודשים אחר כך נולדתי אני" מספר ישראל גליס.
את הדרך הארוכה למירון בחלאקה בגיל 3 הוא זוכר עד היום. "הדרך ארכה 6 שעות באוטובוס ישן. עשינו ארבע חניות בדרך. היה זה יום שישי בשנת תשי"ד. מייד לאחר החלאקה עלינו על האוטובוס כדי להספיק לחזור לירושלים לפני שבת. אבל אני הייתי כבר אז שובב, ופתחתי את הראש. האוטובוס כולו נסע לצפת, שם במד"א חבשו אותי. אז עוד לא היו שום כוחות הצלה במירון. הגענו לירושלים שעתיים לפני שבת, ואבא שלי אמר שנהייתי בן 3 ועל כן צריך לקחת אותי למקווה. לקחו אותי למקווה מאה שערים, ושם הדלת הייתה עם קפיץ וחטפתי מכה מהדלת בראש. קיבלתי זעזוע מוח.
עוד באתר:
קראו לרופאים והם אמרו שאין מה לעשות כרגע. אני אצטרך לשכב כך כמה ימים עד שאחזור לעצמי.
אבא שלי רץ לאדמו"ר הקודם מתולדות אהרן שהיה שכן שלנו ובכה לו בדמעות. האדמו"ר לבש את הקאפטן והשטריימל והגיע לביתנו. הוא שאל מי הרבי שלי בחיידר, והביאו אותו, והוא שאל אותו מה השירים ששרנו בחיידר, וכך הוא שר ואז התעוררתי. כשהתעוררתי הוא אמר שיהיה לי זכרון טוב. מזה נשאר שאני יודע לפחות לספר סיפורים" אומר גליס בקריצה.
כמה קהל אתה זוכר לפני 50 שנה במירון? "ממש לא היה קהל יותר מידי גדול. גם אלו שבאו היו באים מתפללים וחוזרים ולא נשארים לכל ההילולה" כדי להמחיש זאת מספר גליס "סבא שלי רצה לעשות מניין מנחה בתוך הציון והוא היה צריך לצאת לחצר לחפש מניין למנחה ביום ל"ג בעומר".
ישראל גליס מוסיף ומספר עוד על התחושות אז "זו הייתה תחושה משפחתית ועילאית. גם אז כבר היה את משפחת לבל בחדר מס' 13 שחילקה אוכל לאנשים, והם ממשיכים בזה עד היום. הם התחילו הרבה לפני כל הארגונים השונים".
"אז לא היה כמו היום" הוא מספר כשהוא מתרפק על הזכרונות ההם. "הייתה תחושה רוחנית אמיתית. לא היו אז רמקולים, ולא כל התזמורות ולא כל ההדלקות השונות. הייתה את ההדלקה של באיאן ושל קרלין בלילה, ולא היו הדלקות נוספות. כל ההדלקות בבוקר ובצהריים החלו לפני 15 שנה בערך. אז היה שם כמה קלרניטים עם כינור ותוף קטן בלי רמקולים ושרו את שירי מירון ברגש. היום זה שונה לחלוטין" הוא אומר.
גליס אף מביע את הביקורת על כל ה'מסחרה' כלשונו. "היום מוכרים לך עניינים בלי מקור" הוא אומר בישירות. "היום אתה מגיע למירון כבר כשאתה עולה מלמטה להר למעלה אתה מסוחרר מרוב הרעש של הרמקולים למיניהם".
מה לדעתך מושך את האנשים למירון? "הידיעה שסבא שלהם עוד היה מגיע. היום במירון כבר אין את תחושת הקדושה של פעם". למרות זאת מספר ישראל גליס בשם ר' מרדכי מזוויעהל שהיה אומר ש"מי שמגיע למירון, רבי שמעון הזמין אותו. ורבי שמעון עומד בהר ומסתכל על כל מי שבא".
על מה אתה לא מוותר היום במירון? "על מה שמארגנת משפחת שפר ב01:30 בלילה בקבר רבי יוחנן הסנדלר. שם שרים מוסא ברלין וחיליק פרנק עם קלרינט את שירי מירון האמיתיים בלי שום רמקולים. שעתיים של התעלות וניגוני ר' יוחנן. גם המראה של ילדי החלאקה שמגיעים בבוקר טרוטי עיניים, זה מחזה שאי אפשר לפספס".
לדברי ישראל גליס מרבית שירי מירון מקורם בשירים דרוזים ושירים רומניים.
לסיכום הוא אומר "היום זה כבר לא מירון של פעם. גם אין בעל הבית במירון. כשאני שומע שהשנה המשטרה תהיה אחראית על הכול במירון זה לדעתי יהיה לא נעים בכלל".
