התורה אומרת: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו, וירא אלוקים כי טוב". הגמרא במסכת חולין דף ס' מביאה את דרשת רבי חנינא: כאשר אמר הקדוש ברוך הוא את המילה "למינהו" באילנות, הם נצטוו לצאת כל אחד בפני עצמו. אולם הדשאים לא קיבלו ציווי מפורש כזה, ולמרות זאת עשו קל וחומר בעצמם. הם אמרו: אם האילנות, שאין דרכם לצאת בערבוביה, נצטוו "למינהו", אנו, שדרכנו לצמוח סמוכים ומעורבבים, על אחת כמה וכמה שעלינו לצאת בנפרד. ואכן, גם הדשאים יצאו "למינהו".
כאשר הדבר אירע, מספרת הגמרא, פתח שר העולם, כלומר המלאך, ואמר: "יהי כבוד השם לעולם". הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין אומר כי לומדים מכאן יסוד חשוב: ציווי השם אינו רק מה שנכתב במפורש בתורה, אלא גם דבר שניתן לדרוש בקל וחומר ומתוך כך להבין מהו רצון השם.
מי שזוכה להתבונן בכל דבר, לחקור ולרצות לדעת מהו רצון השם, עליו נאמר: "ישמח השם במעשיו". ה'יערות דבש' מוסיף שאפילו הדשאים, שחומרם עכור יותר מחומר האדם, נמשכו אחר הקדושה ועשו מעצמם את רצון השם.
עוד באתר:
רבי דוד מדינוב מביא, על פי דברי המגיד ממזריטש, כי שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן מכוונות כנגד שלוש עשרה מידות של רחמים. המידה הראשונה היא קל וחומר, והיא מכוונת כנגד מידת "א-ל", שבכוחה להמשיך רפואה.
על פי זה מבאר רבי דוד מדינוב מדוע לא נאמר לדשא במפורש "למינהו": כדי שידרוש זאת בעצמו בקל וחומר. מאחר שרוב התרופות נעשות מן הדשאים, נותר בהם כוח זה להביא רפואה לעולם. ועל כך נאמר: "ישמח השם במעשיו".
האזינו לווארט והשירים מתוך התוכנית 'שעתיים לשבת' ב'קול חי מיוזיק':
