"מסיימים את התורה בשבירה, ומתוך השבירה מתחילים מיד בראשית ברא אלוקים". במילים אלו הציג הרב מנחם שטיין את המסר שעמד במרכז דבריו על ההתמודדות עם אובדן: גם כשהמציאות נשברת, אין פירוש הדבר שהדרך הסתיימה. לדבריו, האמונה מאפשרת לאדם למצוא כוח להמשיך, לצמוח ולבנות מחדש מתוך הכאב.
בצל ציון שלוש שנים לטבח שמחת תורה, שיתף הרב בסיפורו האישי ובזיכרונות מבנו הבכור, האברך ר' אוריה ז"ל, שנפטר לאחר שש שנות התמודדות עם מחלה קשה, בהותירו אחריו אלמנה וארבעה ילדים קטנים. דרך סיפור חייו, תפילותיו והקלטות שירתו, ביקש להמחיש כיצד אדם יכול לשמור על עולם פנימי של אמונה ותקווה גם מול מצוקה קשה מנשוא.
"זה לא שיר, זו תפילה"
בתוכניתו השבועית 'מבט תורני' ב'קול חי' השמיע הרב שטיין הקלטות נדירות של בנו שר במהלך מחלתו. "השמחה רוממה אותו בכל שש שנות המחלה ולמעשה הייתה חלק מהווייתו", סיפר. הוא תיאר את אוריה כאדם בעל עולם פנימי עשיר, שהנגינה אפשרה לו לבטא את עומק תפילתו ואת כמיהתו לקרבת הקב"ה.
עוד באתר:
הרב הסביר כי עבור בנו, השירה לא הייתה רק מנגינה נעימה או הפוגה מהייסורים. היא הייתה דרך לחיות את מילות התפילה. הוא הביא את ההבחנה בין לשיר שיר לבין לומר אותו, כאשר הלחן מעניק למילים משמעות הנוגעת בעומק הנפש. בהקלטות נשמע אוריה מבקש רחמים, רפואה וישועה, מתוך מצבו הקשה.
אחד הניגונים שליוו אותו היה "אפפוני חבלי מוות". הרב סיפר כי לאחר שאוריה איבד את ראייתו, ידידו הביא אותו לאולפן וביקש ממנו: אל תשיר את השיר, אלא תתפלל אותו. כשההקלטה הושמעה לו לאחר מכן בבית החולים, אמר אוריה: "אתה צודק, זה לא שיר, זו תפילה".
הרב שטיין שיתף גם בפירוש שנתן בנו למילות המזמור. לדבריו, "אפפוני חבלי מוות" מבטא את פחד הגוף מפני המוות, ואילו הבקשה "אנא ה' מלטה נפשי" נוגעת לעולם הפנימי. אוריה ביקש שגם כשהגוף מתייסר, דעתו תישאר צלולה ואמונתו לא תיפגע. הרב תיאר את בקשתו: "שלפחות אני לא אשתבש בדעות שלי, ועד הרגע האחרון אהיה צלול בדעתי ואהיה דבוק בך".
השמחה שנותנת כוח לצמוח
מתוך הסיפור האישי עבר הרב לדבר על מקור השמחה. בשם רבו, הרב משה שפירא זצ"ל, הסביר כי החיים בעולם מלווים בקשיים ובידיעה שגם הרגעים הטובים חולפים. לצד המציאות החיצונית הזאת, אמר, קיים באדם עולם פנימי המחובר לתכלית חייו ולאמונה בהשגחה פרטית. החיבור אליו עשוי להעניק כוח ושמחה גם כשהנסיבות אינן משתנות.
הרב קשר בין שמחה לצמיחה ותיאר אותן ככוחות המזינים זה את זה: אדם שמרגיש שהוא מתקדם ומתפתח מתמלא שמחה, והשמחה מעניקה לו כוח להמשיך להתקדם. לדבריו, תחילתה המחודשת של התורה בפרשת בראשית מבטאת את האפשרות לפתוח דרך נוספת, גם לאחר השלמה וגם לאחר שבר.
המכתבים שחשפו את עולמו הפנימי
על עוצמת הקשר של אוריה לניגון העיד מכתב ששלח לאחד המנגנים שהיה קשור אליו. "כשאני שומע אותך, אני מרגיש אותך בכל נימי נשמתי", כתב. "אני מרגיש כמיהה עצומה לקדוש ברוך הוא, ובהתאם למילים אני פשוט חי אותן". בהמשך תיאר כיצד השירה מוסיפה לו רוחניות, מסייעת ללימוד התורה ומעמיקה את אהבת ה': "אני פשוט נוסק אל על, ואני פשוט אדם אחר לגמרי".
הכרת הטוב הזאת ליוותה אותו עוד לפני מחלתו. הרב סיפר כי לקראת חתונתו שלח אוריה הזמנה למלחין עקיבא המניק, אף שלא הכיר אותו אישית, בעקבות הלחן ל"חמול על מעשיך". בשולי ההזמנה כתב שהניגון עורר בו תחושות עמוקות של קרבת ה', וכי הוא מבקש להזמינו לחתונה כביטוי לתודה על ההשפעה שהייתה לשיר על חייו.
בכיסא גלגלים, בתפילת נעילה: "לא לפחד כלל"
אחד הזיכרונות המטלטלים שסיפר הרב התרחש בתפילת נעילה האחרונה של בנו. אוריה היה מאושפז באיכילוב לאחר ניתוח ראש קשה ומורכב, מיוסר וחלש, אך ביקש להגיע בכיסא גלגלים לבית הכנסת של בית החולים. המקום היה מלא באנשים מרקעים שונים, בהם גם מי שלא היו רגילים להשתתף בתפילה.
לאחר התפילה, בזמן שהקהל המתין לתקיעת השופר, נשמע לפתע קולו של אוריה מתוך הדממה: "והעיקר, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל". לדברי הרב, אנשים סביבו פרצו בבכי, ולאחר רגעים אחדים הצטרף הציבור לשירה. דווקא מי שישב בכיסא הגלגלים, לאחר ניתוח ובשארית כוחותיו, הצליח לעורר ולחזק את הסובבים אותו.
הרב סיפר כי לבקשת רבותיו העלה את סיפור ההתמודדות על הכתב בספר "השם אורי". המטרה, הדגיש, אינה רק לתעד את קורותיו של בנו, אלא להמחיש מה האמונה יכולה להעניק לאדם הניצב מול מצב קשה. לדבריו, סיפורו של צעיר שגדל בפתח תקווה ולמד בישיבות מאפשר לקוראים להזדהות עמו ולראות כיצד עולם פנימי נבנה ומתגלה בשעת מבחן.
"אין אובדן, לכל דבר יש מהלך, יש תיקון"
לקראת סיום חזר הרב לשבירת הלוחות, המוזכרת בפירוש רש"י לפסוק האחרון בתורה. הוא הסביר כי המעבר מסיום התורה לתחילתה מלמד שהשבר אינו המילה האחרונה. "אין אובדן, לכל דבר יש מהלך, יש תיקון", אמר, והוסיף: "אל תתייאש, אין ייאוש בעולם".
את דבריו חתם בתקווה לנחמה, לגאולה ולשמחת ירושלים. סיפורו של אוריה, הדגיש, נועד לעסוק בשאלה כיצד מתמודדים עם ייסורים באמצעות אמונה ודבקות במקור החיים. ההקלטות שהשמיע השאירו במרכז את קולו של הבן, שהתפלל ושר מתוך חוליו, ואת המסר שביקש אביו להעביר: גם מתוך שבר עמוק אפשר למצוא כוח להמשך הדרך.
האזינו לשיחה המרתקת המלאה ב'מבט תורני' ב'קול חי':
