הביטוי "מצוות ומעשים טובים" מוכר לכולנו, אך האם מדובר בשתי דרכים לומר אותו דבר? בשיעורו השבועי לפרשת נח מציב הגה"ח הרב מנחם מנדל פומרנץ את השאלה הזאת במרכז הדיון, ומציג את ביאור השפת אמת: המצוות הן המעשים שנצטווינו לעשות, ואילו "מעשים טובים" יכולים להיות דווקא הפעולות הגשמיות, כאשר הן נעשות לשם שמיים ובדרך התורה.
"אפשר לעשות את המעשים הגשמיים באופן סתמי", מסביר הרב, ואפשר להפוך אותם למעשים טובים. ההבדל אינו בהכרח בפעולה עצמה, אלא בכוונה ובמטרה העומדות מאחוריה. אכילה כדי לקבל כוח ללימוד תורה, שינה כדי לחדש את כוחות הגוף ועבודה שנועדה לאפשר את עבודת ה', מקבלות משמעות החורגת מהצורך הגשמי.
להמחשת הרעיון מביא הרב סיפור חסידי על עבודת האכילה של ה"אוהב ישראל" מאפטא. לפי הסיפור, רבו, רבי אלימלך מליז'ענסק, הדריך אותו להתרחק מהתעניות ולהתקדש דווקא באכילה. במשך שבע שנים חש בכל מאכל טעם של אפר, עד שרבו אמר לו כי הוא יכול לשוב ולהרגיש את טעם המזון. ה"אוהב ישראל" הדגיש בפני חסידיו שאין לחקות את הנהגתו, וקרא להם להקפיד על אכילה לשם שמיים.
עוד באתר:
הרב קושר את הדברים לדברי הרמב"ם בהלכות דעות, שלפיהם גם השינה יכולה להיות עבודה לקב"ה כאשר מטרתה לאפשר לאדם לעבוד אותו בכוחות מחודשים. זהו עומק ההדרכה "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים".
מכאן חוזר השיעור לפרשת נח ולדברי רש"י: "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". על פי הביאור, נח נבדל מבני דורו בכך שהעניק גם למעשיו הגשמיים תכלית רוחנית.
לעומת זאת, לאחר המבול מתואר נח כ"איש האדמה", בעקבות נטיעת הכרם. הרב מסביר כי עבודת האדמה כשלעצמה אינה סותרת צדקות. השאלה היא אם היא אמצעי לעבודת ה' או תכלית של הנאה גשמית. המסר העולה מהשיעור הוא שהקדושה אינה מוגבלת לזמני התפילה והלימוד: גם בתוך שגרת החיים ניתן להפוך מעשה רגיל ל"מעשה טוב".
