אדם שעבר בדרכו ליד ארמון מפואר נדהם לגלות כי להבות אש פורצות מחלונותיו, אולם איש אינו מנסה לכבות את השריפה. הוא תהה כיצד ייתכן שארמון כזה עומד ללא השגחה, עד שלפתע הציץ אליו בעל הארמון והכריז: "אני הוא בעל הבירה". במשל הזה, שמביא רבי יצחק במדרש על פרשת לך לך, מתואר חיפושו של אברהם אבינו אחר מנהיג העולם, עד שהקב"ה מתגלה אליו ואומר: "אני הוא בעל העולם".
אלא שהמשל מעורר שאלה: מדוע דווקא ארמון בוער? הרי גם ארמון מפואר ושלם יכול לעורר את השאלה מי בנה אותו ומי מנהל אותו. בשיעורו השבועי על פרשת לך לך הסביר הגה"ח הרב מנחם מנדל פומרנץ את ביאורו של ה"שפת אמת", שלפיו האש אינה רק ביטוי לחורבן, אלא גם משל לתנועה מתמדת, לרדיפה ולהשתוקקות שאינן פוסקות.
לדבריו, אברהם אבינו תהה מדוע העולם אינו נמצא במצב של שלמות ומנוחה. תשובת הקב"ה היא שדווקא כך נברא העולם: מקום שבו האדם נדרש להתאמץ, לשאוף ולהתקדם ללא הרף. לא השלמות שהושגה היא עיקר התכלית, אלא הדרך המתמשכת אליה.
הבחור שלא הצטיין בשום תחום – ונבחר למובחר בישיבה
עוד באתר:
להמחשת הדברים הביא הרב פומרנץ סיפור שסיפר הגאון רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, על תקופת לימודיו בישיבת נובהרדוק אצל דודו, הגאון רבי אברהם יפה'ן.
כאשר ביקש לדעת מיהו הבחור המובחר ביותר בישיבה, הצביע דודו על כמה תלמידים והציג את מעלותיהם: אחד נודע בהתמדתו, אחר בבקיאותו ואחר ביראת השמים שלו. אך כשהתעקש לשמוע מיהו המובחר מכולם, הצביע ראש הישיבה על בחור אחר, שלא נמנה עם המצטיינים שהוזכרו.
לפליאתו של רבי חיים השיב דודו: "הבחור הזה הוא המבקש של הישיבה". לדבריו, אותו תלמיד הצטיין יותר מכולם ברצונו להתעלות ובשאיפתו להשיג עוד ועוד בתורה.
אותו בחור היה לימים מרן הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, שגדל והיה לאחד מגדולי התורה בדורו.
"יותר נחת רוח יש לקב"ה מהרצון ומהתשוקה"
הרב פומרנץ הסביר כי על פי ה"שפת אמת", הרצון וההשתוקקות לתורה הם יסוד מרכזי בעבודת ה'. לדבריו, "יותר נחת רוח יש לקב"ה מהרצון והתשוקה שיש לכל איש ישראל להתקרב אליו ולהשיג דברי תורתו" מאשר מהידיעה שכבר הושגה.
כאן טמון גם ההסבר לציווי הראשון שניתן לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הקב"ה אינו מציין בפני אברהם את היעד המדויק, אלא מצווה עליו לצאת לדרך ולהתקדם מתוך אמונה והשתוקקות.
ה"שפת אמת" מבאר כי המילים "אשר אראך" מלמדות על דרך מתמשכת שאין לה שיעור. כך גם בעבודת ה': האדם אינו מגיע לנקודה שבה הוא יכול לומר שהשיג הכול, אלא נדרש להמשיך לשאוף ולהתעלות.
בהקשר זה הסביר הרב את הפסוק "שמעי בת וראי והטי אזנך". לכאורה, תחילה האדם מטה את אוזנו ורק לאחר מכן שומע. אולם ברוחניות הסדר שונה: דווקא לאחר ששמע ולמד, עליו להטות שוב את אוזנו כדי לזכות לשמוע עוד.
מדוע דווקא הנשמות בעולם הזה חשובות כל כך?
בהמשך השיעור הביא הרב פומרנץ את דברי ה"אור החיים" הקדוש, המתאר את מעלת השבח העולה לקב"ה מנשמות ישראל בעולם הזה.
על פי דבריו, מעלת השבח של הנשמות המצויות בתוך הגוף הגשמי גדולה במיוחד, משום שהן מתאמצות להתקרב לבורא למרות הקשיים, הטרדות והניסיונות המלווים את חיי האדם.
הרב הזכיר גם את דברי הגמרא במסכת שבת: "יהי חלקי ממתי בדרך מצווה", ואת ביאור המהר"ל המדגיש את מעלת האדם הנמצא בדרכו לקיום מצווה, מתוך רצון והשתוקקות להידבק בקב"ה.
הרצון חשוב – אבל צריך גם הוכחות
לקראת סיום הדגיש הרב פומרנץ כי אין לפרש את מעלת הרצון כהיתר להסתפק בשאיפות בלבד, ללא מעשים בפועל.
לשם כך סיפר על ילד שהתלונן בפני המלמד שחברו רצה לסטור לו. כששאל המלמד כיצד הוא יודע מה היה בלבו של חברו, השיב הילד: "מפני שהוא באמת נתן לי סטירה".
הרעיון פשוט: המעשה הוא ההוכחה לרצון שקדם לו.
כך גם בלימוד התורה ובעבודת ה'. אדם יכול לדבר על רצונו ללמוד, להתקדם ולהתעלות, אולם המבחן האמיתי הוא האם הרצון מביא אותו לפתוח ספר, לשבת וללמוד ולהשקיע מאמץ.
זהו המסר המרכזי של פרשת לך לך: לא להסתפק במקום שבו האדם נמצא, אלא להמשיך ללכת, לבקש ולהשתוקק. גם כאשר נדמה שכבר הושגה מדרגה גבוהה, נותרה לפניו דרך נוספת להתעלות בה.
(הרב פומרנץ הינו מחבר ומהדיר ספרים, מנכ"ל הוצאת הספרים עוז והדר, ראש מוסדות באר ישראל ויוזם מהדורת מתיבתא)
