דעה • מי ששונא את הבד”ץ צריך לשנוא את הבג”צ // מתי הורוביץ

לקוח שלנו יצר שת”פ עם משרד ממשלתי. בחיים הוא לא תיאר לעצמו וגם אנחנו לא, שהיועץ המשפטי של המשרד יתערב ברמת “היכן למקם את הלוגו הממשלתי באתר” – עד שהמעצבת נאלצה להציע 3 סקיצות למיקום הלוגו.

זו חריגה גסה מתפקיד המשפט והייעוץ המשפטי. שהרי אם באנו לדון בנושא, הדיון הוא האם מותר להתנות תמיכה במיקום הלוגו בצד ימין והאם אפשר לעצור תקציב בגלל 20 פיקסלים חסרים בגודל הלוגו.

ואמנם הלוגו האומלל הוא מקרה הכי קל של “אקטיביזם שיפוטי” שפושה כאן באזור. אבל יש בו בכדי להזמין אותנו לבחון את האקטיביזם השיפוטי מזוויות נוספות.

בדרך כלל מתנגדים לאקטיביזם מן הזוית של דמוקרטיה וריסוק ריבונות העם, שהרי אנשים שולטים בעם מבלי שנבחרו על ידו. או שלפעמים ההתנגדות היא כלפי האנשים עצמם, שכיום ניכרת בהם נטיה לשפוט לפי השקפת עולם מאוד מסויימת.

אבל הלוגו המסכן מחייב אותנו לדבר על שפיות, על התהליך שעובר על המון העם בעידן של אקטיביזם שכזה. משום שההתערבות בתחומים לא לו, לא נשארת בשכבה העליונה, אצל מי שעקרונית ניתן לסמוך עליו שישתמש בו בצורה הראויה, הדברים מחלחלים למטה אל העם.

אקטיביזם הלכתי
במקרה, או שלא במקרה, יש לנו תהליך דומה בקרב שומרי ההלכה כיום, ואפשר לקרוא לו על אותו משקל: “אקטיביזם הלכתי“. ונתחיל עם דוגמה מתחום הכשרות.

מעולם לא היו גופי כשרות בעם ישראל. גם לא בזמן חז”ל שבו הרבה “עמי הארץ” לא ידעו הלכות כשרות. מה עשו שומרי הכשרות? נמנעו מלקנות אצל עמי הארץ. וכשלא היתה ברירה, קנו דברים שניתן להכשיר לבד, לדוגמה, חיטים ופירות שניתן לעשר שוב (דמאי). כלומר, העול והדאגה לכשרות היתה של האדם הפרטי, שומר ההלכה.

אותו מצב נוצר לאחרונה כשחלק מהעם התחלן שוב, אלא שהפעם, ברוח תנופת העשייה והבניה טרום קום המדינה – החל לפעול ה”אקטיביזם הלכתי”. אם עד היום הרבנים לימדו כיצד להשתמש בתוצרת חילונית, הרי שמהיום הם יעודדו חילונים לשמור על כשרות. (סב סבתי, הרב בן ציון ידלר התחיל בכך כ-40 שנה לפני קום המדינה, ולאחר מכן התקיים גם “מסע המושבות“, כשהראי”ה קוק, הרב זוננפלד ורבנים נוספים ירדו בפעם הראשונה אל העם בשדות.)

עם זה היינו יכולים לחיות בשלום, זה לא שונה מאקטיביזם של תנועות אחרות והתנועה הציונית בכללן באותם ימים.

בהמשך זה התפתח ל”גוף כשרות” שמאפשר לקבל אישור על פיקוח כשרות. וגם עם זה אפשר לחיות בשלום, מי שרוצה תו כשרות יקח ומי שלא לא.

בהמשך זה כבר הגיע להתניית תעודת הכשרות בנושאי השקפת עולם, ולדוגמה, “בד”ץ העדה החרדית” אינו מעניק כשרות למסטיקים – כי לדעתו לא ראוי ללעוס מסטיק ברחוב. וגם לא למסעדות שפתוחות אחרי השעה 23:00 בלילה – למניעת בליינות.

ועדיין אי אפשר לטעון דבר, משום שמדובר בגוף פרטי – מי שרוצה שישתמש בשירות שלו, ומי שלא לא. (“הרבנות הראשית” היא נושא לדיון נפרד על דת ומדינה).

אבל אפשר לראות שהאקטיביזם ההלכתי התחיל להשפיע על האנשים עצמם, על האינטלגנציה והתבונה, האקטיביזם הכשרותי הביא היום את האנשים לסתום את השכל, ולדרוש כשרות לפסח על אקונומיקה ושאר כימיקלים שאינם ראויים למאכל אדם. וזה מה שמפחיד כאן.

אקטיביזם שיפוטי
גם בתחום השיפוטי, הזליגה היא תהליכית.

בתחילת המהפכה החוקתית, הייעוץ המשפטי זלג אל צה”ל, בתחילה בנושאי מוסר כבדי משקל, האם מותר לבצע “סיכול ממוקד” שלא בשעת מלחמה ועל חשבון שכנים חפים מפשע? לאחר מכן זה עבר לשעת מבצע, האם מותר לבצע “נוהל שכן”? וכך לאט לאט הגענו למצב שבו חייל צה”ל הוא לא יותר מדחליל חסר תורת לחימה, רובוט הנשלט בידי יועצים משפטיים.

כצפוי, זה לא נעצר בתחומי מוסר, והנה אנחנו כבר במצב שבו יועץ משפטי של משרד ממשלתי מתערב בנושא הפיקסלים בלוגו. הנורה האדומה שהזהירה אותנו בעבר, כעת מהבהבת וזועקת “הנה זה כאן”, דוקטורינת “הכל שפיט” חילחלה אל העם.

וזה לא מסתייים פה. כפי שבתחום ההלכה – האקטיביזם ההלכתי גרם לעסקנים לבצע שימוש ציני ברבנים, כך התערבות השופטים בכל תחום ונושא – הביאה אזרחים לבצע בהם שימוש ציני. הקוים מקבילים לחלוטין.

יחידים חרדים שרוצים לכפות את דעתם על הרוב, למדו להשתמש ברבנים באופן מתוחכם. ונמשיך עם דוגמה מתחום הכשרות.

לפני מספר שנים סגרו כמה עסקנים דיל עם חברת מירס (ז”ל) לשיוק מכשיר סלולרי “כשר” וכדי שהמהלך יצליח עסקית – הם נתנו למירס בלעדיות תוך שימוש ציני בכוח הרבני. זה היה כל כך ציני, עד שעיתונאי חרדי נחשב כתב באותם ימים: “אם מישהו בחברת מירס חושב שהרבנים וגדולי התורה יהיו ה’יאיר לפיד’ של החברה כנראה הוא טועה טעות מרה”. הבעיה היא שהעיתונאי טעה טעות מרה. הלחץ והכפיה של העסקנים עשו את שלהם.

ובדיוק באותו אופן, אחד לאחד, אנחנו רואים כיום כיצד עסקנים חילונים שגם הם באים בשם ערכים וחלילה לא למען הכסף שנשפך שם כמים, כשהם רואים שהציבור לא מקבל את דעתם, הם פונים לבג”ץ לשם כפיית ערכים מסוג “די לכיבוש”, “חופש מדת”, ו”שוויון לסודנים”.

דווקא אצל העסקנים החרדים המצב הרבה יותר טוב, משום שאת רוב הדברים הם מקדמים ערכית, ורק פה ושם יש את אלו שמנסים לפעול בכוח וכפיה, אבל אם נחזור רגע לבג”ץ ולניצול שלו על ידי השמאל – נגלה שאין לשמאל בישראל שום הצעת ערך לעם מלבד שימוש בכוח הכפיה המשפטי.

הימין הישראלי לא כפה על אף אחד ללכת להתיישב ולהפריח את יו”ש, הוא לא כפה על אף אחד להתנגד להסתננות הסודנית, אבל השמאל לא קידם פה לאחרונה שום אג’נדה מלבד ניצול האקטיביזם השיפוטי.

כך שמעמדו ותיפקודו הנוכחי של בית המשפט העליון סותרים לחלוטין את שאיפת האינטלגנציה והתבונה, הוא גורם לאנשים “לזרוק את השכל” מחד, והוא פותח פתח לכפיית ערכים על ידי מי שאין לו איך לשכנע את העם.