לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
נתחיל במילתא דבדיחותא מעניין פרשת השבוע.
עוד באתר:
מסופר על יהודי שהלך ברחוב עם זוגתו, ולפתע פנה אליה ואמר: 'תסתובבי רגע ותביטי אחורה, בבקשה?'
האשה הסתובבה לאחור. הבעל המתין רגע קט, הביט בה, ושום דבר לא אירע. נאנח הבעל ואמר: 'מעניין, אצל אשת לוט זה כן עבד!'
ראשית, אתנצל על העיתוי המאוחר, ממש בשלהי השבוע, כשהשבת כבר נוקשת על הדלת.
בדרך כלל אני משתדל להקדים את הכנת הגיליון לאמצע השבוע, אחר שמלמדי תשב"ר פנו אליי בטענה, שהם נוהגים לשלב בכיתותיהם אמרות, סיפורים והגיגים מתוך הגיליון, וכאשר הוא מגיע מאוחר מדי, כבר אין להם שהות להעביר את הדברים לתלמידיהם.
נו, וכי מילתא זוטרתא היא, למנוע מתינוקות של בית רבן איזה ווארט נאה?
אלא שהפעם יש לי תירוץ טוב. במשך כל השבוע שהיתי בארץ ישראל, ורק היום חזרתי לארה"ב, כך שרק עתה התיישבתי לסיים את הגיליון ולערוך את המאמר.
ומדוע באמת נסעתי השבוע לארץ ישראל לגיחה קצרה של 3 ימים? רק בגלל שהשמאל חילק כרטיסים חינם?
ובכן, כבר מאמצע הקיץ האחרון פונה אליי יהודי, ומבקש שאואיל בטובי להגיע לארץ הקודש, כדי להסדיר איזה עניין שהוא זקוק לי והוא מוכן לשלם לי את הכרטיס.
אלא שאני, כדרכם של יהודים, השבתי לו: 'אחרי החגים', שהרי יהודי תמיד עונה: 'אחרי שבת', אלא שאינו מציין אחרי איזה שבת.
כמו האמרה הידועה: 'האיש שאמר יהיה טוב, הלך ולא השאיר תאריך'.
מכיון שליהודי הלז היה חשוב שאבוא, מיד במוצאי החג חזר אליי ושאל: נו, למתי להזמין את הכרטיס?
אמרתי לו: אם כבר, יש לי בקשה אחת. מאז הסתלקות מו"ר הג"ר לייב מינצברג, בעל ה'בן מלך', עברו שמונה שנים וטרם זכיתי להשתטח על קברו ביומא דהילולא ט"ז חשון, ובאותו ערב גם נערך כינוס גדול של בני הקהילה. אם אפשר לסדר שהנסיעה תחול בימים הסמוכים ליום ההילולא, אשמח להגיע.
וכך סיבב מסבב הסיבות, שהיארצייט ויום הבחירות התמזגו להם. (לו התמזל מזלי, הייתי מוציא כרטיס גם מהקטארים ונהנה מדבל מבצע).
הבוקר, עם הנחיתה חזור, הרהרתי, על מה אכתוב? תוצאות הבחירות כבר נידושו ואין לי חשק להוסיף עוד סחי למדמנה, כאן כיוון אותי הקב"ה והשתלשלו העניינים, שראיתי בזה איתות ממרום לכתוב את הסיפור, שכבר זמן רב לוחץ לי בפנים, ובשמים החליטו שהגיע הזמן.
עם שחר, כשנחתתי בשדה התעופה ע"ש קנדי בניו יורק, לא היה לי מושג כיצד אגיע הביתה ללייקווד.
לא הזמנתי הסעה, לא סידרתי טרמפ, וגם לא ערכתי איזו תכנית מסודרת. סמכתי על הקב"ה שיוליך את רגליי למקום הנכון, בעיקר לקחתי בחשבון שעדיין לא התפללתי שחרית, והייתי צריך להספיק להתפלל לפני סוף זמן תפילה.
לא היתה עמי מזוודה גדולה, כי אם מזוודת יד בלבד, כך שיכולתי לצאת מיד מן הטרמינל, ובעודי פוסע החוצה, אני מבחין באברך חסידי היוצא אף הוא מן הטרמינל.
ניגשתי אליו ושאלתי: 'מותר לשאול לאן פניך מועדות?'
'לויליאמסבורג', השיב, כבר הזמנתי הובר. 'נו, שיהיה ויליאמסבורג!' אמרתי, והצטרפתי אליו לנסיעה.
לא היה לי מושג מה אני מחפש בויליאמסבורג. מפעם לפעם יש לי שם אי אלו סידורים, אבל לא בשעות הבוקר המוקדמות, גיסי אמנם מתגורר שם, וזה סיבה להגיע לשם כשהוא עושה שמחה, אבל בוודאי שלא תכננתי להגיע לשם היום.
אלא שבשמים היו תכניות אחרות, בהגיעי לויליאמסבורג נכנסתי לבית המדרש בראשוב, להתפלל שחרית.
כידוע, אין לי זיץ פלייש, תוך כדי התפילה אני פוסע אנה ואנה והבחנתי על אחד השולחנות תבנית נרות, ולצדה כיתוב לעילוי נשמת הגאון הצדיק רבי חנינא אברהם ב"ר נפתלי צבי לייטנער זצ"ל, 'מאנטעווידיע רב'.
מבלי לחשוב פעמיים לקחתי נר והדלקתיו לעילוי נשמתו הטהורה.
וכאן בוודאי יתמה הקורא: מה לי ולרבי אברהם לייטנער ומה זה אמור להיות מעניין?
ובכן, את רבי אברהם לייטנער זצ"ל אכן מעולם לא פגשתי, לא ראיתי אותו ולא את תמונתו, אבל הוא כנראה הכיר אותי וזה לבד אולי סיבה להדליק נר לעילוי נשמתו ו...תיכף תקראו משהו מרתק.
באותו רגע הבנתי, שלא במקרה הגעתי הבוקר לויליאמסבורג!
האמת היא, שכבר שנים רבות אני נושא בלבי את הסיפור שתיכף תקראו, סיפור שאם אי פעם אחליט להנציח בספר פרקי חיי, זה יהיה פרק בספר.
כמה וכמה פעמים עלה בדעתי לספר אותו גם כאן, במסגרת 'מעדני הפרשה', אלא שלא היתה לי הזדמנות מיוחדת לכך.
וכעת לסיפור הדברים: היה זה לפני קרוב לעשרים שנה, כאשר עדיין התגוררתי בארץ ישראל, באותן שנים הייתי מזדמן אחת לכמה שנים לארצות הברית, לרגל שמחה משפחתית, או לצורכי עסקים, וכדו'.
והנה, באחת מאותן נסיעות, בחודש חשוון תשס"ח, מצאתי את עצמי מהלך ברחובה של בורו פארק, ולפתע הגיע לאוזניי קול רמקול צורם, בקושי הצלחתי לקלוט משהו מתוך ההכרזה.
הלויתו של הגאון הצדיק…לייטנער… מאנטאוועדאיע…'
מעולם לא שמעתי על עיירה כזאת ובודאי לא על רב שנושא את תואר רב העיירה, והמשכתי לדרכי.
באותו צהרים, בדרכי לשדה התעופה, לקראת הטיסה חזרה לארץ ישראל, משום מה נסעתי דרך ויליאמסבורג, נהגתי ברכב שכור, ונסעתי במורד הרחוב 'לעי אווניו', באחד הצמתים מגיח לפניי שוטר ומסמן לי לעצור.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. לא עשיתי שום עבירת תנועה, ואני קצת ממהר לטיסה ומי יודע לכמה זמן הוא עוצר את התנועה, לו הקדמתי בשניה הייתי חוסך את העיכוב, אבל 'מה' מצעדי גבר כוננו' וכל עכבה לטובה.
אני מביט ימינה ושמאלה, ורואה נחיל עצום של אנשים המתקדם ברחוב, וארון מונח על כתפיהם של המלווים, כלומר, לויה עוברת.
נזכרתי בהכרזה ששמעתי קודם לכן בבורו פארק, קישרתי בין הדברים, אף שלא ידעתי מי המנוח, רציתי לקיים מצוות הלוית המת.
פתחתי את דלת הרכב, לבשתי כובע וחליפה והצטרפתי למלווים, הלכתי כמה אמות, אמרתי 'יושב בסתר עליון', שאלתי את אחד המלוים 'של מי הלויה'? והוא ענה 'מאנטעוועדאיער רב', המתנתי עד שכל הקהל עבר והשוטר שחרר את התנועה, נכנסתי לרכב והמשכתי לשדה.
הסיטואציה היתה נראה לי מוזרה, מעולם לא ראיתי לויה בארה"ב, וכאן בדרך לשדה"ת פתאום צץ לי לויה והשוטר עוצר אותי.
כעבור ימים ספורים, אני נכנס לביכנ"ס ויטעפסק שברח' עבודת ישראל בבתי ורשא, ועל אחד השולחנות אני רואה גיליון שבועי בשם 'משמרת היהדות', מדובר בעלון בן 4 עמודים, העומד על המשמר במחאות והתקפות נגד רבנים וגדולי ישראל שאינם הולכים בתלם.
מחמת אנינות הטעם לא הייתי נוהג לעיין בו. שאלתי פעם את הגאון ר' מאיר סירוטה שליט"א אם מותר להכניס את העלון הזה לשירותים והוא ענה לי: 'אסור, משום כבוד בית הכסא'...
אלא שהפעם הגיליון היה מונח כשהצד האחורי כלפי מעלה, ועיניי קלטו כותרת גדולה: 'נטפי דמע ודברי הספד אחר מיטתו של הלוחם הגדול הגה"צ רבי אברהם לייטנער זצוק"ל, מאנטאוועדאיע רב'.
זה כבר סיפור אחר, הרי משמים סיבבו שאשתתף בהלויתו באופן מופלא ומתוזמן ובודאי סקרן אני לדעת מיהו ומה טיבו.
בפתח הדברים תיארו שהיה לוחם מלחמות ה', עומד בפרץ, ואינו חת מפני איש.
ואז הגיעו שלוש דוגמאות שנבין איזה אומץ ועזות דקדושה היתה בו.
הראשון: כאשר הגיע הרב שטיינמן לביקור בארה"ב, שלח המנוח אברכים יראים, למחות ולזעוק במקום הכינוס ולהפריע לקיומו.
השני: הוא יצא חוצץ נגד הפוקר המשכיל הוגה הדעות זרות בעל 'בן מלך'.
והשלישי: הוא היה ראשון החותמים במכתב הידוע של התאחדות הרבנים דארה"ב וקנדה, נגד אותו איש רע מעללים, בעל 'דפוס ישר' שר"י ואחריו החרו החזיקו שאר הרבנים בקולמוס לחתום, כי מי יהרהר אחר דבר המלך, מאן מלכי רבנן.
נטלתי עימי את העלון לשמור בארכיון, ניגשתי מיד למדף הקלסרים של המערכה, פתחתי את הקלסר 'מכתבי רבנים' וחיפשתי את הקול קורא נגדי של התאחדות הרבנים בארה"ב, שנתפרסם אז ואכן, ראשון החותמים 'אברהם לייטנער'.
ישבתי והרהרתי, מה קורה כאן? לא שיש לי שאלות כלפי מעלה, אלא שזה מרתק לחשוב, איך סיבב הקב"ה שבדיוק ובדיוק וכו' ו... השתתפתי בהלויתו של ראש החותמים נגדי, שהתקיים במרחק 10.000 ק"מ מביתי, הלא דבר הוא?
איני יודע חשבונות שמים ובהדי כבשי דרחמנא למה לי, אבל כהשערה, עלה לנגד עיני דברי המדרש 'קהלת רבה'.
'בשעה שאדם נפטר מן העולם, הקב"ה אומר למלאכי השרת: ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה, ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר'.
אולי, בהגיעו לפני בי"ד של מעלה והציגו את שלושת המעלות דלעיל, ביקשו מלאכי השרת לראות במי מדובר לפני שמפריחים באויר.
את הרב שטיינמן לא הוגן לשנע לשם כך עד ארה"ב, יהודי בן 100 שיושב ועוסק בתורה יום ולילה ומסתגף בקדושה עילאית.
את ה'בן מלך' קשה להביא, הוא לא יוצא מהארץ הקדושה ומוחו תפוס בשרעפי התורה וכל כולו אומר שבת.
נשארה האופציה השלישית, איש צעיר ותוסס, נוסע בעולם וקל לשינוע, ואכן, הם דאגו שאגיע ואהיה נוכח בשטח.
הסיפור יכול להשתלב עם המאמר שכתבתי בגליון על 'אבן מקיר תזעק' שדרשו חז"ל 'אבני ביתו מעידים על האדם ביום הדין'.
ה' הטוב יכפר בעדנו, כתבתי זאת להתחזק ולהתבונן בכל צעד ושעל את יד ההשגחה העליונה לטוב ולמוטב.
וטעימה מתוכן הגליון המופלא שזיכני השי"ת, כולו מחמדים ומעדנים שזיכני השי"ת לחדש ברוב רחמיו וחסדיו כמתנת חינם.
'איה שרה אשתך? ויאמר הנה באהל', מה הקשר בין עקרת הבית העומדת במטבח לכהן המשרת לפני המזבח?
מדוע הפסוק 'ה' שפתי תפתח' הוא בלשון אד-ני ולא ה' כמו בכל מקום?
'אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר', מה הדגש של 'בתוך'?
'צחוק עשה לי אלקים', 'אז ימלא שחוק פינו' מה ההבדל בין צחוק ושחוק, מתי כן ומתי לא?
כל זה בעוד בתוככי הגליון מעדני הפרשה המצו"ב.
