אתמול (יום א') הוציא בג״ץ צו על-תנאי בעתירת ״ישראל חופשית״ נגד תיקון מס׳ 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שהשיב לבתי הדין את הסמכות לדון במזונות ילדים הכרוכים בגירושין.
העותרת מבקשת לבטל את התיקון כבלתי חוקתי, בשם השוויון, החופש מדת וההגנה על נשים מפני סחטנות גט. בפשטות: שבית הדין ידון במזונות ילדים רק אם שני ההורים מסכימים. צו על-תנאי אינו פסק דין, אבל כבר עכשיו כדאי לשאול מי שואל, בשם מי, ועל חשבון מי.
אני מופיעה בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה, לפעמים באותו יום, ולא פעם עם אותה משפחה בשתי הערכאות. לכן אני מרשה לעצמי לומר את מה שבפורומים נחשב כמעט לחוצפה: הנשים שבשמן מוגשת העתירה הזאת לא ביקשו שיצילו אותן.
עוד באתר:
נתחיל בפטרונות. העתירה מדברת בשם ״נשים״, אבל לפי החוק היום, כל אישה שמגישה ראשונה תביעת גירושין לבית הדין וכורכת אליה את מזונות הילדים מקנה לו סמכות. ונשים רבות, גם כאלה שהדת רחוקה מחייהן, בוחרות בבית הדין מסיבות מעשיות לגמרי. העתירה לא מגנה עליהן. היא לוקחת להן את הבחירה. ההנחה המובלעת היא שאישה שבחרה בבית הדין כנראה לא הבינה מה טוב לה. קוראים לזה ליברליזם. אני קוראת לזה פטרונות, ולא מהסוג העדין.
ולא רק פטרונות כלפי נשים, גם זלזול בהלכה. לאישה ולגבר שומרי מצוות, הפנייה לערכאות אזרחיות היא שאלה הלכתית של ממש (שו״ע חו״מ סי׳ כו). המדינה הקימה בית דין ממלכתי כדי שאזרח שומר תורה לא יצטרך לבחור בין מצפונו לבין זכויותיו. שלילת הסמכות כפתה עליו ערכאה שהוא מבקש שלא להגיע אליה. העותרת מדברת בלהט על ״חופש מדת״. על חופש הדת, משום מה, לא שמעתי ממנה מילה.
ומכאן לחוק, כי בסוף זו שאלה משפטית. סעיף 3 לחוק משנת 1953 קובע שבית הדין הדן בגירושין מוסמך בכל עניין הכרוך בהם, ״לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג״. לא ״השבת הוצאות״. מזונות, לילדי הזוג. במשך עשרות שנים הפרשנות השיפוטית הרזתה את המילים האלה: הלכת שרגאי, בע״מ 7628/17, ולבסוף בג״ץ 5988/21 בפברואר 2025. כבר אז אמרתי שעמדת המיעוט של השופט סולברג לא רק צודקת, היא מחויבת. בג״ץ קבע שבלי הסמכה בחוק אין סמכות. הכנסת שמעה והסמיכה. המבקרים יאמרו שגם הרחיבה. אני אומרת: החזירה עטרה ליושנה. ועכשיו מבקשים לפסול גם את ההסמכה. נשאר רק לשאול מה בדיוק ביקשו מהמחוקק: לא לפעול בלי חוק, וגם לא לחוקק.
ולפגיעה בנשים, שעליה נשענת כל העתירה. לפי הדין העברי, חובת מזונות הילדים מוטלת על האב. בבתי המשפט, מאז בע״מ 919/15, החובה לילדים מעל גיל 6 מתחלקת לפי הכנסות ההורים וזמני השהות. ההבדל מורגש דווקא כשהאם עובדת ומפרנסת, או כשזמני השהות קרובים לשוויון: בבית המשפט חובת האב עשויה להצטמצם עד כדי פטור, ובבית הדין צורכי הילדים נשארים עליו. זה כסף של ממש, כל חודש. מי שמספרת לאם הזאת שבית הדין פוגע בה מוזמנת לבוא איתי לדיון.
והדגל הגדול של העתירה: סחטנות גט. הלכת שרגאי נולדה ב-1969 בתביעה של אם וילדיה, בתקופה שבה החשש שמזונות הילדים יהפכו לקלף מיקוח על הגט היה אמיתי. מאז עברו מים רבים בירדן. בתי הדין של היום אינם נותנים יד לסחטנות גט, בשום אופן. הם מטילים סנקציות על מסרבים, מגבילים ואף עוצרים, ומזונות ילדים אינם עומדים אצלם על שולחן המיקוח.
ונתון קטן: את העתירות שהובילו לבג״ץ 5988/21, זה שבעקבותיו נדרש התיקון, לא הגישו נשים. הגישו אותן אבות, שביקשו לבטל מזונות שבית הדין פסק לילדיהם. קשה לחשוד בהם שדאגו לטובת נשותיהם. דווקא האמהות עמדו שם לצד סמכות בית הדין, ועמדת המיעוט של השופט סולברג היא שקיבלה את עמדתן. טובת הנשים לא הייתה שם, וממילא גם לא טובת הילדים. ועכשיו באים לעתור בשם הנשים. אירוניה במיטבה.
דוגמה אחת, על קצה המזלג ובשינוי פרטים מזהים: אם לשלושה ילדים קטנים כרכה את מזונות הילדים לתביעת הגירושין. שנה שלמה ניהל האב את הליך המזונות בבית הדין, ואף ביקש להפחית אותם. ואז ניתן בג״ץ, והאב נזכר פתאום שלבית הדין אין סמכות, וערער. בסוף הערעור נדחה, כי בינתיים נחקק התיקון. אבל עד אז נגמרו לאם הכוח והכסף, וכסף שיכול היה ללכת לילדים הלך לעורכי דין. הכול בשם השוויון, כמובן.
לזה קראתי מניפולציה דיונית, ואני עומדת מאחורי זה. בג״ץ רצה לעצור את מרוץ הסמכויות, ובפועל נתן לצד החזק עוד כלי: טענת חוסר סמכות ששולפים מתי שנוח. זו ההגנה על נשים? תודה, נסתדר בלעדיה.
נותרה טענת השוויון: נשים אינן מכהנות כדיינות. אם היא פוסלת את סמכות בית הדין לפסוק מזונות לילד, היא פוסלת גם את סמכותו בגירושין עצמם, במשמורת וברכוש, ובעצם את המוסד כולו. אם זה היעד האמיתי, שיאמרו אותו בגלוי, בלי להסתתר מאחורי הילדים.
בתי הדין אינם חסינים מביקורת, ואני מבקרת אותם כשצריך, מבפנים. אבל הם ערכאה של המדינה, פסקי הדין שלהם עומדים לביקורת של בית הדין הגדול ושל בג״ץ, ובשנים האחרונות הם מוציאים פסקים מנומקים, אמיצים וחכמים. במקביל להוראת השעה פועלת ועדה שתבחן את חלוקת נטל המזונות. זה המקום לדיון, לא ביטול חוק שעוד לא הספיק לעבוד, על סמך הנחות. אני מקווה שבג״ץ ישאיר את החוק במתכונתו, וייתן לו להוכיח את עצמו.
הליך אחד, ערכאה אחת, וחופש בחירה. בלי סיבוב שני באמצע הדרך, ובלי מי שיחליט לנשים מה כביכול טוב להן. בטח לא מי שמשתמש בהן לאינטרסים שטובת הילדים אין בהם. ולפעמים צריך להזכיר: לא כל מה ש״פרוגרסיבי״ הוא בהכרח נכון, ולא כל מה ששונה הוא פחות צודק.
הכותבת היא עו״ד ומגשרת, מייצגת בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט לענייני משפחה, וחברת ועדת בתי הדין הרבניים בלשכת עורכי הדין.
