חז"ל מלמדים כי מעמד קבלת הברכות של יעקב אבינו במקום עשיו התרחש בחג הפסח. רמז לכך מובא בדברי רש"י על הפסוק: "לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים". שואל רש"י, וכי שני גדיי עיזים היו מאכלו של יצחק? אלא שהיה זה פסח - אחד הוקרב לקרבן פסח, והשני שימש להכנת המטעמים עבור יצחק, כקרבן חגיגה.
בספר יסוד התורה מבואר כי לפי זה ניתן להבין מדוע דווקא באותו יום אמר יצחק: "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". מדוע הזכיר יצחק את יום מותו דווקא באותה שעה? הגמרא אומרת במסכת ראש השנה שבפסח נולד יצחק, ומכיוון שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, הבין יצחק שיום הסתלקותו עתיד לחול בחג הפסח. הוא לא ידע באיזה פסח יקרה הדבר, אך כשהגיע החג הזכיר לו את יום מותו.
בספר אמונה וביטחון מובא ביאור נוסף. גם פרטי הברכה של יצחק קשורים לחג הפסח. יצחק הזכיר בברכתו טל, אך לא גשם, משום שבפסח העולם נידון על התבואה ומתחילים להזכיר את הטל, ואילו על הגשם נידונים בסוכות. לכן הזכיר גם "דגן ותירוש", אך לא יצהר. משום שבני ישראל עתידים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר.
עוד באתר:
בספר שבט מוסר מובא ביאור לדברי אונקלוס, שתרגם את דברי יצחק לעשיו "במרמה לקח אחיך ברכתך" במילים "בחוכמה". מה הייתה אותה חוכמה? הדבר קשור לדין שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר לאחר אכילת קרבן הפסח אין אוכלים דבר נוסף. מכיוון שהגדיים שהביא יעקב שימשו לקרבן הפסח, יצחק לא יכול היה לאכול לאחר מכן ממטעמיו של עשיו.
וזו הייתה חוכמתו של יעקב. הוא הביא ליצחק את הגדיים לצורך קרבן הפסח, ובכך מנע את האפשרות שיאכל מהמטעמים שיביא עשיו לאחר מכן. גם המנהג לחטוף את האפיקומן בליל הסדר קשור לחטיפת הברכות מעשיו.
האזינו לווארט והשירים מתוך התוכנית 'שעתיים לשבת' ב'קול חי מיוזיק':
