
חברת ספייס אקס של אילון מאסק השיגה בסוף השבוע הישג שעד לא מזמן נשמע כמו מדע בדיוני. החללית סטארשיפ חזרה ממסלול סביב כדור הארץ, ושתי זרועות ענק של מגדל השיגור, שמכונות "מקלות אכילה", תפסו אותה באוויר. מנגד, המאיץ ששיגר אותה לחלל התפוצץ מעל הים. האם זו הצלחה היסטורית או הצלחה חלקית? איתי נבו, כתב המדע והחלל של מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, ובעבר העורך הראשי של אתר המכון, השיב במגזין הצהריים בהגשת אריאל ברמן: "התשובה לכל השאלות ששאלת היא כן".
לדברי נבו, זו הייתה טיסת הניסוי ה-15 של סטארשיפ. כמעט בכל הטיסות הקודמות החללית לא נכנסה למסלול סביב כדור הארץ: היא טסה במסלול בליסטי וחזרה בלי להפעיל מנועים. בניסוי ה-14, בספטמבר, היא נכנסה לראשונה למסלול, הקיפה את כדור הארץ פעמיים ונחתה בים. הפעם החליטו בספייס אקס לתפוס אותה במגדל. "המגדל הוא פסיבי לגמרי", הסביר נבו. "החללית היא זאת שנוחתת עליו במקום מאוד מאוד מדויק, היא מכוונת את עצמה להגיע אליו". אין בחללית טייס, והיא מבצעת את כל השלבים לבד.
הרעיון של מאסק הוא לבנות חללית ענקית, גדולה בהרבה מכל מה שנבנה עד היום, שאפשר יהיה להשתמש בה שוב ושוב ולהכין אותה לטיסה הבאה במהירות. נבו הזכיר שגם מעבורות החלל האמריקניות, שפעלו כשלושים שנה מאז שנות ה-80, היו רב-פעמיות. אבל מלבד שני האסונות של צ'לנג'ר וקולומביה, הכנת מעבורת לטיסה נוספת נמשכה חודשים ועלתה מיליארדי דולרים. גם בטיסות הניסוי הנוכחיות סטארשיפ כבר עושה עבודה: בשתי הטיסות המסלוליות שיגרה 26 לווייני סטארלינק מהדור החדש, שכל אחד מהם שוקל כשני טונות. טילים אחרים היו צריכים שלושה או ארבעה שיגורים כדי להעביר משקל כזה. "יש פה בהחלט קפיצה בסדרי גודל של היכולות", אמר.
עוד באתר:
היעד הקרוב הוא הירח. ספייס אקס זכתה במכרז של נאס"א לפתח את החללית שתנחית אסטרונאוטים על הירח בתוכנית ארטמיס, ועכשיו היא מתחרה בבלו אוריג'ן על הנחיתה הראשונה. לדברי נבו, הפעם המטרה היא לא רק לנחות, אלא להקים על הירח בסיס קבוע שיהיה מאויש רוב הזמן וישתמש במשאבים מקומיים. ההבדל העיקרי הוא בגודל: החללית תוכל להנחית לפחות 100 טונות על הירח, ולהביא עשרה אנשים במקום שניים בתוכנית אפולו. אם יימצאו על הירח הרבה מים, אפשר יהיה לייצר מהם חמצן. יש ראיות עקיפות טובות לקרח במכתשים באזור הקטבים, שאור השמש לא מגיע לתחתיתם.
ולמה אף אחד לא נחת על הירח עשרות שנים? "זה לא שאף אחד לא הצליח, אף אחד לא ניסה", אמר נבו. לדבריו, תוכנית אפולו עלתה הון עתק. אחרי שארה"ב השיגה את המטרה העיקרית, לנצח את הרוסים במרוץ לירח, התקציב קוצץ. במקום עשר משימות היו בסוף שש נחיתות מאוישות, ו"פשוט נגמר להם הכסף". גם היום, לדבריו, "זה עדיין לא משתלם כלכלית", ונאס"א מקדמת את הפרויקט בעיקר בגלל גאווה לאומית ובגלל הנשיא טראמפ. היעד הרשמי לנחיתה הוא 2028, אבל נבו ספקן: "2028 כנראה לא יקרה". לדעתו, סביר יותר שהנחיתה תהיה בסביבות 2030.
ומה עם מאדים? כרגע אין משימה רשמית לשם, אבל תוכנית ארטמיס היא חלק מגישה שנאס"א מכנה "מהירח למאדים": לבדוק על הירח את הטכנולוגיות שישמשו בהמשך במאדים. הטיסה לירח נמשכת כשלושה ימים, והטיסה למאדים כתשעה חודשים, כשמאדים קרוב לכדור הארץ. כשמאדים בצד השני של השמש, אות רדיו מכדור הארץ מגיע אליו רק אחרי עד עשרים דקות. אבל לדברי נבו, לסטארשיפ יש גם תועלת כלכלית מיידית: ספייס אקס מתכוונת לשלוט כמעט לבד בשוק השיגורים למסלול נמוך סביב כדור הארץ, ואפילו להקים בחלל מרכזי נתונים לבינה מלאכותית. "הם יעשו מזה כסף", אמר.
האזינו לראיון המלא, מתוך 'מגזין הצהריים' בהגשת אריאל ברמן:
























