
מסופר על הרה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע, בעל ה"חידושי הרי"ם", שהייתה לו הרגשה מיוחדת להבחין בכל מאכל אם יש בו חשש איסור, גם כשמבחינת הדין הוא כשר.
פעם התעוררה שאלה על עוף שהתבשל בביתו. המשרתת, שהייתה חדשה בבית, הלכה לשאול את הרב, והוא פסק שהעוף כשר. היא לא ידעה שהרבי נוהג שלא לאכול ממאכל שחכם הורה בו, ולכן לא סיפרה לאנשי הבית שהייתה שאלה.
כשהמשמש הביא לפניו את הקערה, הביט הרבי בתבשיל, ציווה להסיר אותה ולא רצה לטעום. המשמש והרבנית הלכו לברר, ומהמשרתת נודע להם מה קרה.
עוד באתר:
דברים כאלה קרו אצלו לעיתים קרובות. הרבי עצמו אמר: "וכל איש ישראל אם ירצה יוכל להרגיש אם לבו נותן לו לאכל דבר זה אם לא". הוא מצא לכך רמז בפסוק שחותם את פרשת המאכלות האסורות: "ובין החיה הנאכלת" (ויקרא יא, מז). "הנאכלת", פירש, היא "הניתנת להיאכל".
גדר סביב האיסור
לומדי הרמב"ם היומי במסלול פרק אחד ביום עוסקים היום בדיני בשר בחלב שנמצאות בהלכות מאכלות אסורות פרק ט'. בהלכה ד' כותב הרמב"ם:
"וְכֵן בְּשַׂר חַיָּה וְעוֹף, בֵּין בַּחֲלֵב בְּהֵמָה בֵּין בַּחֲלֵב חַיָּה - אֵינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה; וְאָסוּר בַּאֲכִילָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְשְׁטוּ הָעָם וְיָבֹאוּ לִידֵי אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁל תּוֹרָה וְיֹאכְלוּ בְּשַׂר טְהוֹרָה בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, שֶׁהֲרֵי אֵין מַשְׁמַע הַכָּתוּב אֶלָּא גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ מַמָּשׁ, לְפִיכָךְ אָסְרוּ כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב".
אנו רואים שחז"ל העמידו גדר סביב האיסור, כדי שלא יחרגו אנשים מההיתר וירחיבו אותו ויבואו חלילה לאיסור תורה של בשר בחלב.
קודם מלמטה
ובחזרה ל"חידושי הרי"ם". את ההרגשה שלו הוא לא ראה כמעלה מיוחדת. פעם אמר לחסידיו: "דעו שאין בזה שום מדרגה כלל, וכל אחד מכם יכול בנקל להשיג הרגשה זו".
רגע, אבל איך מגיעים להרגשה דקה כזו של חשש איסור?
את הדרך למד ה"חידושי הרי"ם" מרבו, הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע, והיא זו: "קודם שהאדם נותן לתוך פיו שום דבר מאכל או משקה - יקבל על עצמו בהחלטה גמורה ובלב שלם, שאם יש, חס ושלום, איזה דבר אסור בהמאכל או בהמשקה, מוטב לו שיחנק בבליעה זו. ואז מודיעים לו מהשמים על ידי הרגשה ברורה שימנע מלבלוע אותו דבר".
גם רבי בונים עוסק בשמירה מן האיסור, אבל בדרך אחרת: לא באיסור נוסף, אלא בהחלטה פנימית. ההחלטה בידי האדם, וההרגשה באה מהשמים. ואולי זה מתחבר למה שאמרו חז"ל, שאדם המקדש את עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט ע"א).
וכדאי לשים לב: רבי בונים מדבר על "שום דבר מאכל או משקה". לא קבלה אחת לכל החיים, אלא בכל פעם מחדש. וכך בכל דבר שבקדושה: לא מאמץ גדול אחד עושה את ההבדל, אלא ההתמדה, יום אחר יום.
(הסיפור והדברים בשם ה"חידושי הרי"ם" – על פי סיפורי חסידים לרב זוין, פרשת שמיני)
























