קוראי עיתון הארץ נתקלו היום בטור לא שגרתי בעיתון שהפך להיות סמן שמאלי במדינה. העיתונאי בני ציפר, עורך מדור תרבות וספרים בעיתון הארץ אירח בביתו ברעננה בסוף השבוע שעבר את ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו לארוחת ערב בו השתתפו בכירים נוספים מהעיתון ומחוצה לו.
את החוויות הוא חלק עם קוראיו ב'הארץ' בדרכו החיונית ולא הסתיר את התפעלותו מראש הממשלה נתניהו ורעייתו.
בשורות הבאות אנו מצטטים חלקים מכתבתו של ציפר כפי שפורסמה ב'הארץ'.
עוד באתר:
"כשהבטתי באורחי הכבוד של הסעודה, ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו, שהיו שקועים בשיחה ערה עם הקרואים, קיוויתי שהקסם לא ייגמר לעולם. על הפסנתר ניגן הווירטואוז המבריק בן ה-17 ערן סולקין נוקטורן של שופן ואטיוד רוגש של ליסט ואז התלווה אליו נגן הסקסופון הקלאסי אורן גרוס טהלר בפנטסיה של דמרסמן שזעזעה בעוצמתה את אגרטלי החרס. גם היטשטשו כבר ההיררכיות, ושוב לא היה זה "ראש הממשלה" ולא "הגברת שרה נתניהו" אלא שני אורחים מרתקים שכמו באו מרחוק, היא בהומור הנהדר שלה והוא בידע המסחרר ובזיכרון האדיר לפרטים". כתב ובהמשך התייחס לביקורת שנמתחה עליו בגין המפגש.
"נכון, קיבלתי עלי לפני הבחירות האחרונות לצאת להגנתה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, בעת שעמדה במוקד של מתקפות אישיות לא מידתיות עליה. אז, בפגישה עמה בבית ראש הממשלה, גיליתי אשה מרתקת, ועיצבנתי כהוגן את כל מי שהתקלקלה להם תמונת המציאות הדוגמטית שבנו עליה".
אבל מעבר למעשה העיתונאי הזה נטווה בינינו משהו שאולי לא צריך להגדירו במלים. אולי אמון אישי. אולי סימפטיה. אחרי ארוחת הערב ביום חמישי שעבר אני נוטה להאמין בכך ביתר שאת. חברים ובני משפחה הקיפו את בני הזוג נתניהו בשאלות והקשיבו מרותקים למוצא פיהם. ואני, לרגעים, ניסיתי לפצח את פשר הקסם שמהלכים עלינו אנשים גדולים, ואיך מרגישים בגדולה של אדם.אבל לפני הכל, צריך לציין שאף לרגע, בכל משך הביקור, לא הפריע צליל של טלפון נייד את מוסיקת האין-זמן של השיחה (נתניהו העיד שאינו נושא עליו כלל טלפון נייד). כלומר, שאולי חלק מסגולותיה של אישיות גדולה היא היכולת לנתק את עצמה מן השגרה ולעוף-כמו אל עולמות אחרים, בדיוק כפי שהיה באותו ערב בסלון ביתי".
ציפר מוסיף ומתאר מה היה כאשר ראש הממשלה נכנס לביתו.
"מיד לאחר כניסתו לביתנו הציץ באחד הציורים התלויים על הקיר וזיהה שזה אקוורל של הצייר החיפאי מרדכי אבניאל, וסיפר בגעגועים על חברותו של אותו צייר עם אביו. זה היה הכיבוש הראשון, אחריו בא עוד אחד ועוד אחד, כשזכר אביו, הפרופ' בנציון נתניהו, חוזר ועלה במשך הערב".
והשבחים וההערצה לנתניהו, ברשימתו של ציפר ב'הארץ' לא נגמרת.
"נתניהו התגלה לי כקורא ספרים לא נלאה בתחומי ההיסטוריה, ההגות והמדע: ההפך הגמור מן הדימוי הרווח עליו בחוגים שאני מתרועע בהם, הקרויים אינטלקטואליים, אך חבריו עסוקים בדרך כלל בעצמם ובהשמצה של כל מה שאינו מסתדר עם הגדולה המדומה שלהם. פגשתי בו את אותו זן אנשים שכמעט שכחתי את דבר קיומו, של אוהבי ספרים ושוחרי ידע במובן התמים ביותר של המלה. ובאנגלית המשובחת שלו, ובחינוכו האירופי ללא רבב, הם הצטיירו לי, הוא ורעייתו, בלילה הזה, כדמויות מסתוריות ומהפנטות" עד כאן מתוך שורותיו או שמא ניתן לומר שירתו של בני ציפר.
