פרויקט מיוחד • ה'בין הזמנים' של המפיק דוד קליגר

לקראת תום ימי 'בין הזמנים' שיסתיימו בסוף השבוע הקרוב, אתר 'קול חי' מגיש פרויקט סיקור מיוחד שמאיר באור אחר על ה'בין הזמנים' האישי של צמרת אנשי 'קול חי'.

במסגרת הפרויקט נשאלו אנשי 'קול חי' מספר שאלות שהובילו אותם להביא על גבי הכתב את התחושות האישיות של המנוחה ב'בין הזמנים' בחיק המשפחה.

קבלו את ה'בין הזמנים' של המפיק דוד קליגר:

עוד באתר:

התיעוד שריגש המונים

מרגיש את החורבן: ילד קטן מתייפח בבכי

אבי יעקב

צפו

האב השכול סירב להשתתף: ריקוד שיקם לב שבור

גיל ישראלוב

שיעור המרתק

איך אימהות בני ישיבה ישנות טוב בלילה? "שאלה דמגוגית"

פנחס בן זיו

צפו בתיעוד

זה לא דם: מי הכינרת הפכו לאדומים

פנחס בן זיו

מה זה עבורי 'בין הזמנים'? בעבר – זמן לפוש ולנוח מעמל השנה, כיום – עבודה קשה וזמן רב של חשיבה מחוץ לקופסא על תוכניות מיוחדות להנאת המאזינים. בעתיד – חודש באיים הקאריביים… (אני לא ממש יודע מה יש שם).

מה הוא נופש בשבילך?

מעיין בשום מקום… האוהל הענק שהבאנו מהבית אפילו לא נפתח ונפרש על עמודיו, אלא משמש רק כשטיח כי העצים שסביב החושה סוככים דיים, ורכב הוולוו שנת 74 סוגר מהצד השני… אבטיח וצידנית מלאה בכל טוב כבר מוטלים במים הקפואים… המנגל כבר לוהט מצידה השני של החושה… הילדים מקוששים עצים חלקם שוחים בבריכת המעיין שמאחורי החושה המוסתרת… חכה חבויה אי שם בין העצים…  רעש של מים מפכים.. חליל או קלרינט ביד… וש–ק–ט.

כן, זה היה הנופש עליו גדלתי בימי ילדותי כבן למשפחה מטיילת מאוד בארץ –  מי צריך מלון או חו"ל?.. נסיון קלוש בגיל מאוחר יותר של חופשה מלאכותית במלון בחו"ל – לא הצליחה להשכיח ממני את טעמה הטוב של הארץ והנופש ההוא.

יש משהו מיוחד שאתה עושה רק ב'בבין הזמנים' והאם אתה נופש בכלל?

אני מאוד אוהב לדוג… משוגע לדייג כפשוטו… בחופש זה יוצא יותר – אבל לאחרונה לא יוצא בכלל, כי בשנים האחרונות – ממש בקושי נפשתי עקב התמסרות רבה לעבודה לטובת הרדיו והמאזינים (מבחירה).

המלון בחו"ל שנה שעברה היה נחמד פלוס לא מעבר – אם כי החברה שאיתה נסעתי היתה מדהימה ולמופת… השנה הנופש נראה קצת רחוק… אם כי הוא חובה לגוף ולנשמה בהחלט.

ואי אפשר לקנח ללא סיפור שקרה במשפחתנו שכל כולו הודאה לשם יתברך על הניסים והנפלאות:

י"א באב תשנ"ג, רמות ירושלים —

רכב הוולוו שנת 74 עומד במעלה הרחוב בזווית של 90 מעלות, אל תתפסו אותי בזווית אבל די בעקומה כלפי מעלה, עמוס במטען לגובה מטר (כן… כפשוטו..) על הגגון העשוי רשת ברזל (מי זוכר), חלק מהילדים כבר יושבים באוטו מחכים לאבא שיגיע להניע ויאללה נוסעים.

אך אבוי לרגע קט תוך כדי ההעמסה של דברים אחרונים מתברר כי נשארו שני קטנטנים ברכב שלא ממש יודעים לנהוג אך בחרו לנסות את טעמו של ההנדברקס.

הרכב גלש איתם ברוורס במורד הרחוב תוך כדי צרחותיהם מקפיאות הדם ולפתע שבר ימינה עלה על המדרכה (שעד לפני שעה קלה ישבו ילדים למרגלותיה ושחקו על משבצותיה) נכנס בעוצמה בגשר המוביל לוילה שכונתית ונבלם בנס סטנימטר לפני גרם מדרגות ארוך ומפחיד.

הסיפור שהיה יכול להיגמר באסון, הסתיים ב"ה רק במכה קלה בכנף האחורי הימני של הרכב ובשתי ילדות מבוהלות –  כשאחת מהן סיפרה שהיא החזיקה בידה בכל הכח ספר תהילים קטן (אתם יודעים המחזיק מפתחות שקיבלה בקייטנה) וזה מה ששמר עליה ועל אחותה.

חופש חופש… אבל זיכרו הרכב אינו מגרש משחקים של הילדים. סעו בזהירות ומלאו נפשכם אוויר צח ובריא של ארץ ישראל.

חופש נעים… שלכם דוד… ואם יש לכם מקום ברכב קחו גם אותי איתכם.