הפוליטיקאים המשפיעים על החרדים – מני גירא שוורץ, פרשן קול-חי על ארבעת המובילים.
ליצמן – הפוליטיקאי החרדי שאחרי שלושה עשורים במירוץ, הצליח לעבור שלב ולהתבלט מעל חבריו. הרבה מההצלחה של ליצמן שרק בשבוע האחרון זכה בתואר השר הפופולרי ביותר, נזקפת לשינוי התפיסתי והמהותי בחייו. מאיש מדנים ומלחמות, נוטר ולא שוכח, מתחשבן ולא סופר – הפך הפוליטיקאי שקם ב-4 בבוקר לסבלן, מאיר פנים, נוח לרצות, וקל להתפייס. הנפילה התדמיתית של ליצמן אחר הבחיררות בירושלים לפני שמונה שנים היתה כה קשה, שנסיקתו הנוכחית מוכיחה יותר מכל דבר שבפוליטיקה, ואפילו בתדמית ציבורית, הכל אפשרי.
עוד באתר:
אין ספק שלתדמית של ליצמן ישנם שותפים, היא לא נעשתה מאליה, ועם כל ההערכה הגדולה לחומר יוצא הדופן ממנו קרוץ הסגן שהפך לשר, עבודת הצוות סביבו שמתנהלת בחוכמה ובתיחכום, בתיאום ובמידור – היא חלק מרכזי בהצלחת הבורג הראשי. שהסייעתא דשמיא רק תימשך,
נתניהו – ראש הממשלה נמצא במערכת יחסים בסיבוב שלישי מול החרדים. מחבר ואוהב בסיבוב הראשון, הפך למקצץ הקצבאות וממנה הלפיד, וכעת למתקן חוק הגיוס, ומחיל תוכנית החיסכון לכל ילד. נתניהו השלישי מציג פנים חדשות – מתרצה לחרדים אך לא מתקפל בפני כל דרישה. נתניהו הנוכחי חזק יותר ובטוח בקסמו האישי, עד כדי אמונה ביכולתו לגרוף אהדה ציבורית חרדית מעל לראשי הפוליטיקאים החרדים.
הקואליציה השברירית מחייבת את כולם. חילולי השבת בגשר מעריב לא גרמו למשבר משמעותי, אך מצד שני חוק הגיור תוקן. קשה להאמין כי החרדים יצליחו לשמר קדנציה שלמה במתכונת הנוכחית. הסוגיות יהפכו נפיצות, וגם ההחלטות תצטרכנה להתקבל, אמנם ברגע האחרון כרגיל אצל נתניהו, אבל לפעמים זה יהיה גם על חשבוננו.
דרעי – כגודל הציפיות כך גודל האכזבות, וזו למעשה הבעיה המרכזית של דרעי בעידן החדש. אחרי שוך הקרבות, להן יכל דרעי, לכולם – היו כבר מי שנישאו בכנפי הדימיון על חזרה לימים הטובים של התנועה מלאת החיים והפעילות, אך הפוליטיקה של 2015, ובפרט הטכנולוגיה, שמאפשרת עדכונים מהירים ומיידים על כל משברון קטן מעסיקים את האריה הגדול בפכים קטנים.
מוקדם להספיד, עדיין ישנה תקווה, המערכת לפחות מתנהלת ובצורה טובה, אין קירטועים, יש עיכובים. אך הכל בשליטה. ואולי דווקא השליטה ביד רמה, שמעמידה בצל את כל השאר, כך שלא מצאנו אפילו אחד מששת החכי"ם האחרים, הראוי להתייצב בשורת עשרת המשפיעים בפוליטיקה החרדית, היא הבעיה. אולי דרושה האצלת סמכות רחבה יותר. לכך נצטרך לחכות לקדנציה הבאה כנראה. חייבים להודות שדרעי נותר הפוליטיקאי הכי מפולפל בסביבה, לא נכנס לפינות ללא מוצא, הצליח פעם אחר פעם לשנות החלטות משמעותיות ומהותיות, אך עדיין – כולם מחכים לקסם.
גפני – בתחילה לא האמנתי שיש לו שליפות מהשרוול. זה שמוכר לנו כחבר הכנסת הכי חד, הכי מהיר מחשבה, זה עם הזיכרון הנדיר ויכולת ניתוח מצב שמותירה אותך ללא שאלות, גם עם באת מוכן מהבית, דווקא הוא נכשל בלשונו? ובכן, מתברר שכן, וחבל. כי מי כמו פוליטיקאי יכול להבין עד כמה למילים יש כוח. גפני הרבה בשנה האחרונה להשתמש בכוח הזה, ושכח אולי שלפעמים כוח הדיבור מהיר יותר מכוח המחשבה, כאן נוצר הקצר בין התוכנית והרעיון אליו מכוון גפני להגיע, לבין התוצאה בפועל.
בעוד כאיש ציבור אין ראוי ממנו לתפקיד, גם מצד ידיעתו והבנתו הנדירה כיצד להתמודד עם כל עניין ציבורי החשוב לשולחיו, גם עם התנהלותו בכנסת – הפרלמנטרית והאישית, וגם מצד מידותיו. ביחס לפוליטיקאי מדובר בזן נדיר – מדובר בצנוע וסגפן, ישר דרך, לא מחפש טובת עצמו ועוד ועוד, אבל את הפופולריות שלו הוא מייצר דרך הפה – חרב פיפיות.
אז עם קצת זהירות על הפה, בשנה הבאה גפני יוכל לשוב ולפתוח את הרשימה.
האזינו:
