"הי מירי, זאת איריס. קיבלתי את הטלפון שלך מבלומה. אני עוברת היום פרוצדורה רפואית בבית החולים אסף הרופא. זו פרוצדורה שכוללת הרדמה מלאה ואני זקוקה למישהי שתהיה איתי בתהליך. האם תוכלי לסייע לי בכך וללוות אותי היום...".
זו הודעת הטקסט שקיבלתי באותו יום ראשון. כיוון שבלומה האחראית על הרשימות להסעות ולליווי לבתי הרפואה כבר עדכנה אותי יום קודם, נדרשו לי דקות לארגן את עצמי ולשים פעמיי לבית הרפואה.
לשמחתי, לא הכרתי את מחלקת היולדות מצדה הזה, אך לא התנגדתי להזדמנות ללוות את האישה שביקשה זאת. חצי שעה מאוחר יותר קיבלתי ממנה הודעה נוספת המגדירה את מיקומה: "היי! אני בבניין יולדות קומה שתיים".
עוד באתר:
בעיות חניה שעיכבו אותי מלהגיע בזמן והסתבכות במחלקות, גרמו לי להתייצב שם רגעים אחרי שאיריס כבר הייתה בחדר ניתוח.. אחות חייכנית הושיבה אותי בחדר אשפוז יום ושאלה באמפתיה "מי את בשבילה?". "מלווה", אמרתי. "חברה?" הוסיפה ושאלה. "כן", עניתי בשלווה. "הו", אמרה האחות בשמחה, "איריס באמת חיכתה לך. היא אמרה שאת בדרך ושאת כבר מגיעה".
אני מודה שהייתה זאת הרגשה די מוזרה. לחכות למישהי מחוץ לחדר ניתוח. לאישה זרה שמעולם לא ראיתי את פניה ואף לא שמעתי את קולה. וזאת לאחר שהוגדרתי כחברה במו פי... נשארתי במקום בסקרנות על מנת לקבל אותה כאשר תוכנס לחדר ההתאוששות. בינתיים ניסיתי לגלות מקסימום פרטים על ה"חברה" החדשה שלי.
התבוננתי בבגדיה הפזורים. מכנס ג'ינס משופשף, נעלי בוקרים גבוהות, גרביים צבאיות. לא מצאתי שום דבר שיכול להעיד על אופייה, לבד אולי הקיפול המדויק של הבגדים שהונחו בסדר מסודר על השידה. פתחתי ספר תהילים והתחלתי לומר פרק אחר פרק.
כאשר יצאה איריס מחדר התאוששות והגיעה לחדרון או נכון לומר לפינה שלה מאחורי הווילון. ישבתי לצידה והמתנתי בסבלנות עד שתתעורר. כאשר התעוררה, הסרתי לה את מסכת החמצן . סייעתי לה ללגום כמה טיפות מהתה הפושר.
למרות הטשטוש שעטף אותה עדיין כשמיכה, יכולתי לחוש שהיא יותר סקרנית מכפי שאני לגביה. עשה רושם שהיא חסרת סבלנות וחייבת להכיר את הדוסית היושבת לצידה ומטפלת בה כאילו הייתה אימה.
בשעתיים הבאות בהן ביליתי עם איריס עד שטופס השחרור היה בידינו, ביקשה ה"חברה" החדשה שלי לדעת הכל, אבל הכל, על "הדת" כפי שהגדירה זאת. נשמתה כמהה להבין מי גר בכפר ולמה, איך חיים שם, כיצד נראית שבת ומהי צורתו של בית בו אוכלים בליל שבת יותר מארבעה אנשים. מי זה הרבי, ואיך יכול להיות שהתנועה עדיין קיימת למרות שהוא איננו. מה עושים השליחים ומתי הם חוזרים.
החלפנו תפקידים. אני הפכתי להיות המשיבה במקום השואלת. נפרדתי מכיסא המראיין אליו התרגלתי ובו אני חשה בנוח ומצאתי את עצמי בתפקיד המרואיין.
לאחר שהורדתי את איריס בתחנת האוטובוס, שם הפליגה בדרכה לירושלים, קלטתי לפתע שאני לא יודעת עליה כמעט כלום, מלבד העובדה שהיא מסיימת תואר שני בפילוסופיה ושהיא ירושלמית, כל שאר השאלות/תהיות שבמוחי נותרו ללא מענה.
***
בפסוק הפותח את פרשת בא "בא אל פרעה" יש מסר והוראה נצחית גם לימינו הלאה.
ראשית נברר מדוע כתוב 'בוא' ולא כפי שאולי מתאים יותר – 'לך'? ההסבר הוא, שהפרשה מספרת על הגאולה ממצרים, ועל כך רומז הכתוב כי עבודת ה' באופן של 'בוא' – מקרבת את הגאולה. כאשר אדם קובע עיתים ללימוד התורה, ייתכן שאמנם הוא 'הולך' אל הלימוד ומשתתף בו, אך הלימוד אינו פועל ומשפיע עליו והוא והעניין הנלמד נשארים שני דברים נפרדים. על כך נאמר 'בוא' – על האדם 'לבוא' אל הלימוד, שהתוכן הנלמד 'יבוא' וייכנס בפנימיותו, ישפיע עליו ויתאחד עמו בהתאחדות גמורה.
המסר הוא שכל אחת צריכה ל"בא אל פרעה". לעסוק בלימוד והפצת היהדות בכל מקום שהיא. ועניין זה הולך ומתפשט, הולך ומתקבל בכל החוגים, ומהווה הכנה לביאת משיח.
***
יומים אחרי ה'בילוי' עם איריס, קיבלתי ממנה הודעה בזו הלשון: "היי מירי. רציתי לשאול אותך. אולי תוכלי לעזור לי... אם אני יותר מתעניינת בתורה וביהדות, האם יש מקום בו אוכל ללמוד קצת יותר? אולי לשמוע שיעורים? האם יש מקום בו נשים מרקע חילוני יכולות ללמוד על התורה ועל ההלכות?". נדמה לי שאין צורך להוסיף מילה. נכון?
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו.
לתגובות: [email protected]
