המסע לאוקראינה: היום הראשון • הירושלמי שדואג שיהיה ל'בעל התניא' מניין

כבר כשנפגשנו בפגישה המקדימה ביום חמישי, הבנתי שהמסע לאוקראינה הולך להיות מרתק. בכניסה לשער המוביל ל'אזור האווירי' של אל על, בדרך אל משרדי הנהלת החברה, אני פוגש את הרב ישראל גליס, הירושלמי הניצחי. גליס שכח את התעודה המזהה שלו, מה שאומר שאת המחסום הוא לא יוכל לעבור, והוא יאלץ להעדר ממפגש העיתונאים המקדים עם בכירי אלעל וUP – יומיים לפני הטיסה המיוחלת.

'רק שלטיסה הוא לא ישכח את הדרכון', מילמלתי לעצמי תוך כדי שאני שומע את גליס מסביר למאבטחים "אני גליס מירושלים, תשאלו את המנכ"ל, מי לא מכיר?", טענה שמאוחר יותר התבררה כאפקטיבית, כי למרות העדר מסמכים מזהים, איש עיר הבירה נכנס אחר כבוד פנימה, אל תוככי האזור המסוגר.

יומיים אחרי, בעת שהתרווחתי עם עמיתי העיתונאים בטרקלין המלך דוד שבטרמינל 3, בדרך אל טיסת  'UP מבית אל על' – לקייב, הבנתי עד כמה הרב גליס הוא קריטי במסע הזה, כי רק חסיד קרלין שהגה בתורה בישיבת חברון יוכל לצבוע ולו במעט את הדם הליטאי הזורם בשורשיי, בדרך אל מקום מנוחתם של גדולי מאורי החסידות.

•

האדיטש, עיירה נידחת באוקראינה. דווקא שם, בחר להיטמן מייסד חסידות חב"ד מחבר ספר 'התניא' רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א. כל נער חב"דניק יודע כי מילותיו האחרונות של מייסד חב"ד היו 'תקברו אותי בהאדיטש', למה דווקא שם? ככל הנראה היה זה המקום הקרוב ביותר אליו שבו היה בית קברות יהודי.

במרחק של 250 קמ"ש משדה התעופה הבינלאומי בוריספול שבקייב – שוכנת לה האדיטש, נסיעה של למעלה מ-3 שעות ביום קייצי, אך בשלג המקפיא של אוקראינה, זמן הנסיעה הנקוב במפות גוגל הופך ללא רלוונטי, והנסיעה לציון ה'בעל התניא' הופכת למסע שהוא מעל הזמן.

אחרי שעות של נסיעה בשלגים הקפואים, הנהג האוקראיני מסמן לנו לרדת, בשום מקום. התברר שהאוטובוס לא יוכל להגיע למקום הציון, הדרך צרה, מפותלת ומחליקה. אבל אז הגיחו מהחושך שני ואנים מקומיים שהעמיסו אותנו אל הלילה המושלג.

ובאופן מפתיע, אחרי עיקול חד, נתגלה לעינינו מבנה עגלגל ומפואר, בית המדרש החדש הסמוך לציון מייסד חב"ד. מרחוק היה זה נראה כדמותה של מדורה בוערת שגיציה מחממים את הקרובים אליה – מהשלג המקפיא ומהשממה האין סופית של הכפר האוקראיני הנידח.

"אני בכלל ירושלמי", סיפר לנו בהמשך שניאור זלמן דייטש המכונה 'שושו', 'הגואל' והבונה של הקמפוס המפואר הזה הסמוך לציון ה'בעל התניא', "אני נוסע הלוך וחזור, ישראל – אוקראינה. אבי התחיל לבנות ולשמר כאן את המקום ואני בעצם ממשיך את המורשת שלו", מסביר דייטש.

בהמשך בעת שירדתי במורד המדרגות המושלגות בדרך אל הציון הממוקם בתחילתו של יער עבות, חשבתי לעצמי, 'מעניין להיכנס למוח של החב"דניק הממוצע, האיך יתכן שדווקא מקום קבורתו של מייסד חסידות חב"ד – נשאר שומם וריק, ורק אודות ל"משוגע" ירושלמי אחד – המקום מקבל חיות?'.

"כתוב 'של נעליך מעל רגליך' ולכן בכניסה לציון הקדוש אני מסיר את נעלי", הסביר לי דייטש ונכנס לציון בהתרגשות רבה כאילו זו הפעם הראשונה שלו כאן.

מצבה גדולה ומרובעת, כאן טמונים ה'בעל התניא' ובתו. באוויר פורחות אותיות מספר 'התניא', ולאחר אמירת כמה קפיטלעך תהילים אין יותר מתאים מלנגן את הניגון המיוחס, ה'ארבע בבות' או כפי שהוא מכונה דער "ניגון פון פיר פאַלען", שהלחין מייסד חסידות חב"ד.

כשעלינו חזרה בשביל המוביל מהציון לבית המדרש, שני גויים צעירים מקומיים פילסו לנו את השלג עם מגרפה, מי יודע מי היה הסבא שלהם, ולמה דווקא הם זכו לפלס את הדרך אל מקום קבורתו של הבעל התניא הקדוש.

•

"אני מבין את השאלה שלך", הסכים איתי דייטש כשפרסתי בפניו את תמיהתי על שוממות המקום, "איך יכול להיות ששליחי חב"ד מגיעים לכל מקום בעולם ודווקא כאן מקום הציון של רבם ריק מאדם?", שאלתי.

התמיהה שלי רק הלכה וגדלה כשדייטש הרחיב בחשיבות המקום וציטט מכתבים מהאדמו"רים האחרונים של חב"ד שבקשו לבוא ולסייע בהעמדת המקום לתורה ולתפילה.

"בשנה האחרונה כמעט ולא היה כאן מניין בימים נוראים", מספר דייטש, "ניהלתי את המקום יחד עם אחי, והפכנו את העולם בכדי להביא לכאן מניין. שוחחנו עם עשרות שליחים וביקשנו מהם לשלוח לנו חברה, אבל זה פשוט לא הצליח".

"ממש שעות ספורות לפני כניסת ראש השנה, הכל כבר היה מוכן, אבל היו חסרים לי שניים למניין", ממשיך דייטש לגולל את רגעי המתח שעברו עליו, "ירדתי לציון הקדוש, לבד, ופשוט התחלתי לדבר עם האלטער רבה זצ"ל במילים הפשוטות שלי, 'באתי לכאן רק בכדי לרומם את המקום, והנה אני עומד שעות ספורות לפני ראש השנה, ואין לי מניין, רבי, אני עושה הכל למענך, תסייע לי שלפחות מניין יהיה לי', במילים האלו דיברתי עם ה'בעל התניא', תוך כדי שהשעון ממשיך לתקתק".

"והנה אני מסיים את תפילתי, והטלפון שלי מצלצל", מספר דייטש, "על הקו היה אחד השליחים שפניתי אליו, ובפיו: 'שני בחורים יצאו מאומן בשעות האחרונות ויש סיכוי גדול שהם יבואו אליך לראש השנה', הייתי אז עם תפילין ואני לא נוהג לדבר עם תפילין ולכן עניתי לו 'אהה…אהה'. הוא לא הבין מה קורה איתי, אבל מבחינתי היה זה פתח לתקווה גדולה".

"דקות ספורות לפני כניסת היום הגדול, ושני הבחורים עומדים בפתח בית המדרש, הם עשו את הדרך הארוכה מאומן לכאן ועל פי מה שהם סיפרו לי, הם הגיעו לכאן באופן לא טבעי, ובנס של ממש", סיים דייטש את סיפורו המופלא.

"נו, אז איך אתה מסביר שדווקא הבעל התניא נשאר כמעט בלי מנין בראש השנה, וזאת בעוד שאלפי שלוחי חב"ד מקיימים מנינים בכל חור נידח בעולם?", תמהתי שוב, "תשמע, אנחנו בחב"ד מתעסקים בעיקר עם החיים, פחות עם המתים", השיב לי בן שיחי, "אנחנו מוסרים נפש להגיע לכל יהודי בעולם ולהעניק לו את האפשרות להתפלל במניין זה מה שחשוב לנו, אבל אני זכיתי באמת להגיע לכאן ולקיים מניין גם לאלטער רבה".

כוחותיו הנפשיים של דייטש הירושלמי קיבלו ביטוי גם בפרטים הקטנים ביותר. בעת שירדנו אל האולם הסמוך למקווה המפואר שהקים, גילינו שהוכנה לכבודנו סעודה דשנה מלאה בכל טוב, "איך הצלחת להכין סעודה שכזו במקום נידח הרחוק מכל קהילה יהודית?" שאלו אותו עמיתי, אבל הוא ענה בצניעות החב"דית האופיינית, "העיקר שתאכלו ותשבעו".