ככל שחולף זמן מהתאונה הקשה בקו 402, הולכות ונערמות עדויות של נוסעים על נהיגת פראית ובלתי זהירה של נהג האוטובוס. וכשמצרפים את עברו התחבורתי הבעייתי ביותר של הנהג – עולים תהיות קשות כלפי חברת אגד שהעסיקה אותו, ועל מידת האחריות או המחדל שלה.
גם מודעת אבל שפרסמה הבוקר אגד בעיתונים, מצליחה לעורר תסיסה בקרב רבים, הרואים בה הודעה לקונית, נטולת השתתפות כנה בצער המשפחות, אך בעיקר, ללא לקיחת אחריות ואי התייצבות בפני הציבור לנתינת תשובות למקרה הקשה.
העיתונאי אריה ארליך צייץ הבוקר: "כמה ציניות, אטימות והתנערות מאחריות במודעה אחת. ״מותם״? ואין להם שמות? בוז לאגד ולעיתון שפרסם את המודעה".
עוד באתר:
העיתונאית סיוון רהב מאיר כתבה: מה חשב לעצמו מי שהכתיב את המודעה הזו של "אגד" לעיתון? הוא באמת לא שם לב כמה היא נראית צינית, אטומה מרוחקת? לא היה כדאי לעצור עוד רגע, ולברר מה השמות המלאים של ההרוגים? מעניין שזה קרה בעבר גם לבנק ישראל, כשהשתתף באבלה של עובדת שעלתה מאתיופיה, אבל כתב במודעת האבל "עובדת קבלן".
זה מנגנון ידוע. יש תמיד סכנה שארגון גדול, או מנהיג בכיר, יישכחו את האנשים הקטנים. תאגידים, טייקונים וראשי מדינות עולים מעלה-מעלה, ומקומה גבוהה, כידוע, כולם נראים כמו נמלים.
ראיתי את המודעה העגומה הזו רגע לפני שפתחתי את החלק היומי בפרשת השבוע (פרשת "תצווה"), שממשיך לעסוק בבגדים של הכהן הגדול. לכאורה אלה רק בגדים, אבל יש בכל אחד מהם המון משמעות. אחד הבגדים נועד להילחם בדיוק באדישות הזו כלפי היחיד.
על ליבו של הכהן הגדול היה תמיד החושן, שעליו היו חקוקים השמות של כל שבטי ישראל: "והיו על לב אהרון בבואו לפני ה', ונשא אהרון את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד", נאמר בפרשה. כלומר, מי שעולה לגדולה – צריך לחרוט על לוח ליבו תמיד את השמות של כל מי שהוא מייצג. לא לשכוח לרגע עבור מי הוא פועל. אז זה מה שחסר במודעה הזו: לאה מלמוד, חנה פרנקל, לוי-יצחק אמדדי, ישראל וינברג, יעקב-מאיר חשין, אהרן-מרדכי כהן, זיכרונם לברכה. לכל איש יש שם.
