אני חרדית, אבל ראיתי את הדלקת המשואות ודמעתי

אז בואו נדבר קצת חיובי.

כמידי שנה, אנחנו חווים את המעבר החד בין אבל לשמחה (יש כאלה שמתעקשים לגרום לנו להרגיש את הדברים בסדר ההפוך, אבל אמרתי חיובי, אז חיובי).

נרצה או לא, ההתמזגות הגלויה, ההולכת וגדלה, של חלקים מן הציבור החרדי בחברה הישראלית הכללית, חשפה את האנשים לצד האחר של המטבע. נוכחותם של חרדים ברשתות החברתיות, במסלולי צה"ל החרדיים או בעבודה תרמה את שלה, והזדהות, הבנה והתרגשות לא בוששו מלבוא. לפעמים התמיהה גם: למה מעולם לא לימדו אותנו על הגיבורים בעמנו שנפלו בהגנתם על חיינו ועל המדינה? למה הפכו את צה"ל למצורע? נכון שזוהי לא דרכנו, אבל למה לא להאדיר את מי שנפל בהגנתו עלינו, כמו שמאדירים את הגיבורים שמתו למען הכלל בתנ"ך?

עוד באתר:

צפו

לראשונה: כטב"מים מאיראן יורטו על ידי חיל הים

קובי פינקלר

מאבק ללא פשרות

צפו: הסית נגד יהודים ושיבח את מתקפת איראן ונעצר

אבי יעקב

יש לנו הקלטה

הישר מהקבינט: נתניהו ודרעי בשיחת חיזוק

יוסי חיים

מתקפה נרחבת

טהרן בוערת: תאגיד השידור הותקף מהאוויר; צפו בתיעוד

שלמה ריזל

 נדמה שלראשונה, הסכימו "כמה" חרדים לקחת אליהם באופן גלוי קצת מן הכאב של המשפחות השכולות, ולהבין מעט מן המציאות שהוסתרה מהם עד לא מזמן. גם מי שיש לו סיפור פרטי, קרוב משפחה שנפל בקרבות, החלו לשתף ולספר. צעד שהוליד שייכות, כבוד לאחר, ורגע של אחדות.

אחרי העצב והכאב הקולקטיבי, אחרי האחדות הזאת, שאני יכולתי למשש, התיישבתי כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו, מול טקס הדלקת המשואות.

אני לא אדבר כאן על נכון או לא נכון, לא אפרט כאן מה מותר ומה אסור ומדוע. אני אפילו לא אעלה כאן את מירי רגב, שרת התרבות שהפכה את הטקס לישראלי עכשווי בצורה מדהימה, "מגוון" כמו שהם אוהבים לקרוא לזה. אני רוצה לדבר על המבט החרדי שלי על הטקס הלאומי. ואומר זאת בקול רם, גם בטקס הזה הזלתי דמעה, אחת כזאת של התרגשות מהולה בגאווה, שלרגע השכיחה ממני את כל מה שקשה פה ולא יפה פה ולא נעים פה. ליבי התמלא אהבה לעם נדיר כמו שלנו, עם קשה עורף, שמבלי משים מכניס תרבות יהודית וקידוש ה' לטקס ממלכתי חילוני למופת.

אזרחים "מן השורה" הראו לנו במעשיהם כבוד והדדיות מהם. אם זה בהתנדבות ובמעשי חסד בארץ ובעולם, או אם זאת ילדה בת 17 שדואגת לעיר שלמה בזמן מלחמה. איזו גאווה היא כש"ואהבת לרעך כמוך" מוכר כעיקרון יהודי הראוי להערכה! התחושה הזאת, ששכחנו למה ובזכות מה אנחנו פה, נעלמת כשאנשים כאלה עולים על הבמה.

לא לשווא הסרטון של הנהג הרצל ביטון, שהציל את נוסעיו והתעמת עם המחבל שעלה לקו 40 של "דן" בינואר 2015, הוא זה שגולשי ישראל בחרו להפיץ בכל הרשת. כנראה שלא לגמרי איבדנו את זה. מרוגש, הוא מבקש "להודות לה' יתברך", מברך את ברכת "שהחיינו" ומעניק לה משמעות נדירה. האיש הזה אוהב את עם ישראל בכל גופו, ודואג שכולנו נרגיש את זה עד עמקי הנשמה. זה כמו ללכת בחושך מוחלט ימים ולילות, עד שמגיע מישהו ומדליק את האור. ואז אתה מבין שזה כל מה שהיה חסר, שמישהו ידליק את האור… תודה הרצל.

וכאן אני מגיעה לחלק הכי קרוב אלי. על הבמה הגדולה בארץ, בטקס הכי חשוב בשנה, עומדות הן שתי נשים חרדיות, הילה של צניעות מלכותית מעליהן, ומייצגות אותנו, הנשים החרדיות, את ההצלחה, את שבירת הסטריאוטיפ, ואת הכוח הנשי, שאין דבר העומד בפני רצונו.

רק בבחירות האחרונות עלה הדיון הנוקב סביב נציגות נשית חרדית בכנסת. הנציגות של סיון רהב מאיר ושל פייני סוקניק, היו בשבילי חשובות הרבה יותר. חגרו בעוז מתניהן ואמצו זרועותיהן, הן העבירו מסר גדול בצניעות מקסימה, והביאו את "כל כבודה בת מלך פנימה" לבמה הכי גדולה במדינה. שתיהן, כל אחת בדרכה ומעשיה, ראויות להערכה בלי גבולות.

 השנה, בחרתי לראות ולחוות את הימים האלו מזווית אחרת. מנקודת מבט חרדית של 2016, שרוצה לראות גם את הטוב שיש כאן, שיש לנו במדינה הזאת, ואת הטוב שיש גם במי שהוא לא בהכרח כמונו. סבורני שהרבה מתוכנו גילו, שכאשר פותחים את הדלת לשני, הוא לא מתפרץ פנימה והורס בהבדליו את מה שעמלת עליו שנים חרדיות. להפך, אם תקשיב טוב טוב למה שיש לו לספר, ייתכן ותגלה שהמרחק אינו גדול כמו שאמרו לך, ושהעתיד יכול להיות משותף והרבה יותר טוב. אלו הם עבורי ניצנים של שינוי גדול ורפואה קרבה במגזר שלנו.

וכמו ש"קפה שחור חזק" הכניסו לי עמוק לראש, "אני יודעת שהכול יהיה בסדר… בעזרת ה' בלי נדר".

תם הטקס. סגרתי את המחשב, וקמתי מלאת כוחות ותקווה לעתיד לבוא.