קבלן חיפאי האשים את אשתו בסדרה של מעשי כשפים. לדבריו היא החדירה לתבשיל שהכינה דם אדם וכן אבקה מיסטית לקפה שהגישה לו. לטענתו, אשתו רכשה ערכה של חומרי כישוף בסך 9,000 ש"ח וביצעה בהם פעולות ולחשים במטרה לכשף אותו, להכניע אותו ולשלוט בו.
הפרשה נחשפה בבית הדין הרבני האזורי בחיפה כאשר הדיינים הרב יצחק אושינסקי, הרב ישראל רוזנטל והרב אלעד עלי נדרשו לשאלה האם מגיעים לאישה 1,555,000 ש"ח כפי שהתחייב בעלה בכתובה, או שמא בגלל מעשי הכשפים היא מפסידה את כתובתה. הגבר, קבלן עמיד מצפון הארץ, והאישה, מנהלת מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, נישאו לפני 13 שנה. הבעל הנדיב התחייב מתחת לחופה וחתם על דמי כתובה בסך 1,555,000 ש"ח. לאחר שנולדו לבני הזוג שתי בנות הנישואין עלו על שרטון והשניים החליטו להתגרש, והאישה תבעה את דמי הכתובה.
בדיון טען הבעל כי אשתו כישפה אותו וגיבה את טיעוניו בעדויות ובתצלומי וידאו. הוא הציג לדיינים סרט ממצלמה נסתרת שהציב במטבח ובה נראית אשתו כשהיא שולפת חומר כלשהו מתיקה, בודקת שאין איש מבחין בה ומחדירה את החומר לתוך כוסו של הבעל. הבעל אמר כי יש חשש שבחומר זה שהכניסה האישה יש סכנת חיים – בין אם המדובר ברעל, או ב"רעל מיסטי".
עוד באתר:
כמו כן זימן הבעל לעדות אדם שהציג את עצמו כ"מייצר ומשווק חומרים מיסטיים ולומד קבלה". לשאלת הדיינים מה היה עיסוקו הקודם הוא השיב "שיפוצניק". לדבריו האישה רכשה אצלו ערכה של חומרי כישוף וחומרים מיוחדים שרקח לה שיש להם כדי "להכניע אויבים ולשלוט על האדם" והיא שילמה לו 9,000 ש"ח. בהמשך הציג הבעל צנצנת ובה סוג של שמן וכן מטלית עם דם שמצא בתוך קומקום הקפה. לדברי הבעל ובא-כוחו, עצם השימוש בכשפים גורם להפסד כתובה משום שבכתבי רבי נחמן מברסלב ובמקורות נוספים נאמר כי "אישה שעוסקת בכשפים דינה כדין אישה מורדת והיא מפסידה את כתובתה".
האישה הודתה כי אכן הכניסה חומר לקפה שלו, אבל כפרה בטענה כי ניסתה להרעילו או לכשפו. לדבריה החומר היה תבלין חוואייג' תימני. יחד עם זאת האישה הודתה כי רכשה חומרים וערכת כשפים, אבל לדבריה היא לא עשתה בהם כל שימוש.
הדיינים הרב יצחק אושינסקי, הרב ישראל רוזנטל והרב אלעד עלי ישבו ארוכות על המדוכה – האם אכן האישה ביצעה מעשי כשפים בבעל, ואם כן האם היא מפסידה את כתובתה. בפסק הדין הארוך והמנומק הביעו הדיינים את דעתם על הכישופים ומשקלם, ולכן הפתיעו וכתבו בפסק הדין כי "בית הדין אינו מוצא בעובדה שהאישה עסקה ב"כישופים" כנגד בעלה עילה לשלול את כתובתה. לא נראה שהיה פה כישוף אמיתי. לא ניתן לייחס חומר שאדם מסוים מחליט לעשות עמו מעשה כזה או אחר ככישוף אמיתי שיש לו השפעה או השלכה עתידית. בעיני בית הדין אין שום משמעות לכל רשימת חומרי הכישוף שמכר העד לתובעת".
יחד עם זאת, מאחר ודמי הכתובה היו על סמך כמיליון וחצי שקלים, ומאחר וגם הבעל נשא באשמה לגירושין החליטו הדיינים לעשות שימוש בהלכה הפסוקה בשולחן ערוך חושן משפט כי "יש כוח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר". הדיינים פסקו על דרך הפשרה כי "לאור האמור, ולאחר הפעלת שיקול דעת רחב של בית הדין, בית הדין קובע כי הנתבע ישלם לתובעת בעבור כתובתה סך של 250 אלף ש"ח".
