מבקר המדינה • דברים שרואים משם לא רואים מכאן

איך אישי ציבור שאמורים להיות ישרים ככביש הסרגל מסתבכים כל הזמן עם פרשות לא ברורות ועם מסמכים חסוים שהפכו לנחלת-הכלל? • למה לכותב הטור יש עניין בבחירת טראמפ • ותובנה מהיום הארוך ביותר בשנה

אריאל שרפר

י"ז בסיוון תשע"ו, 23/06/16 07:51 עודכן: 26/11/24 01:48

א+

א-

שמי ירושלים בערב היום הארוך בשנה(צילום: אריאל שרפר)

"שלטון הצחוק"
האדם הרגיל יכול בקלות לטבוע בים המידע הלא תמיד מדויק שהוא נחשף אליו כמעט בלי הגבלה מדי יום ובכל שעה- ולכן הוא זקוק לעזרתם של אנשים שתפקידם בחיים זה להעביר אליו את הדברים החיוניים ביותר ולפעמים גם להסביר לו אותם בשפה הכי פשוטה כדי שיבין טוב יותר את מה שלא בטוח שהאנשים שמעורבים באותם דברים מסובכים מבינים בעצמם- כי אז אולי הם לא היו מסתבכים מלכתחילה.

הסתבכתם? בסך הכל ניסיתי להסביר שיש אנשים שלא מבינים איך יש כאלה שנתפסים ונעצרים בכל יום על עבירות על החוק אבל יש הרבה יותר אנשים שמצליחים להמשיך בחייהם כרגיל למרות שכלי-תקשורת שונים טוענים שלמשטרה יש עליהם מידע שיכול לגרום לאדם ממוצע לאבד הרבה שעות שינה ואולי גם לשקול שליחות ציבורית במקום רחוק- כזה שלישראל אין הסכם הסגרה איתו.

האזרחים הפשוטים לא מבינים איך אישי ציבור שאמורים להיות ישרים ככביש הסרגל מסתבכים כל הזמן עם פרשות לא ברורות ועם מסמכים חסוים שהפכו לנחלת-הכלל בלי להתחשב בעובדה שגם המדליף עבר על החוק. האבסורד זועק לשמים כשמדי פעם התקשורת הישראלית מייצרת כותרות שאי-אפשר שלא לצחוק כשקוראים אותן. משהו בנוסח הבא: יתכן שאחד מאישי הציבור הבכירים ששמו מופיע במסמך הסודי של המשטרה על חברי כנסת ושרים חשודים- הוא השר הממונה על המשטרה.

אוי! אבל צחוק בצד- אולי יהיו כאלה שיגידו שזה לא שייך להשתמש במשפט היהודי הזה בהקשר לפרשות חמורות ובמיוחד כשמדובר באישי ציבור שנדרשים לזהירות יתרה- אך מה לעשות שזה נכון גם במקרים כאלה: אל תדון את חברך- עד שתגיע למקומו- ונראה שככל ששומעים יותר על פוליטיקאים ושוטרים שמסתבכים עם החוק יש פחות צעירים שרוצים לרוץ לכנסת או ללכת לתחנת המשטרה הקרובה כדי להצטרף לארגון שנדמה שאמון הציבור בו נמצא בכזו ירידה תלולה עד שבפעם הבאה שהורה יאיים על ילדו: "אם לא תאכל יבוא שוטר" הוא ישיב לו בחיוך: "עד שהניידת תגיע- אני כבר אהיה באוסטרליה"

"תופסים טראמפ"
הבחירות לנשיאות ארצות הברית יערכו בעוד כחמישה חודשים מהיום- אבל זה לא מונע מהתקשורת הישראלית לעסוק בהן כאילו זה קורה מחר- ובמיוחד לשאול בכל פעם בסגנון שונה: מי מבין שני המועמדים הכמעט ודאיים טראמפ וקלינטון, טוב יותר לישראל?

מה שקשה לי להבין זה למה בכל פעם שיש בחירות במדינה הטוענת שהיא ידידתנו הטובה ביותר אנחנו מטרידים את עצמנו בתוצאותיהן- אחרי שראינו טוב מאד שישראל יכולה להסתדר לא רע גם כשהיא מסתכסכת במודע עם אמריקה ובין מנהיגי ארצות הברית וישראל שוררת מתיחות תמידית שמעסיקה הרבה כותבים ופרשנים שלא מפסיקים לנתח כל משפט והבעה כדי להעמיק עוד יותר את הסכסוך?

יכול להיות שהסיבה העיקרית שאנחנו מתעסקים במערכת הבחירות באמריקה- היא בגלל שזה הרבה יותר מעניין מהבחירות אצלנו, שנכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא נראות באופק? הרי הרבה יותר כיף לעקוב אחרי הדו-קרב המילולי של טראמפ וקלינטון מאשר להתעניין בהשמצות השחוקות וההדדיות של הימין והשמאל בישראל.

(הערה קטנה: זה לא סוד שלכותב הטור יש עניין בטראמפ. וזה המקום להסביר שהסיבה העיקרית לכך היא שנדיר לראות אמריקני ליצן-חצר שרוצה להיות מלך ולא מתבייש לומר את מה שהוא חושב. גם אם זה ישאיר אותו ליצן אחרי הבחירות)

"היום הארוך ביותר"
האם הרגשתם השבוע שלמרות שזהו היום הארוך ביותר בשנה בכל-זאת לא מספיקים שום דבר?!