אביה של חני פלדמן כאוב, רצוץ ולא יודע מנוח.
ביום שישי האחרון, הגיע ידידיה פלדמן אל רכבו שחנה בעיר מגוריו בביתר, וגילה בתוכו את בתו בת השנה וארבעה חודשים, שנשכחה שם על ידו משך כשעתיים תמימות. לא היה לה סיכוי. היא סיימה את שירת חייה, עוד לפני שבקושי פצחה בה.
לצד הכאב האישי העצום, והבכי שחונק את גרונו ומקשה על דיבורו, מבקש האב ממאזיני 'תכנית הבוקר' של מרדכי לביא, לצאת עם מסר של אמונה, של עשיית טוב, ושל נתינה. הנה דבריו:
עוד באתר:
"תשמע מוטי, אני אבא, אני מאמין שגם אתה אבא. הקב"ה הוא גם אבא שלנו. הקב"ה רוצה לעשות רק טוב הוא לא רוצה לעשות רע. צריך לזכור את זה. ואם אנחנו חוטפים מכות מאבא, יש כאן משהו טוב שהוא לא מובן, לא נתפס, אנחנו ממאנים לקבל את זה ברציונל ההגיוני שמנהל אותנו ביום יום, אבל כשחוטפים מכה כזאת אתה פתאום מרגיש טלטול כזה שאומר: רגע רגע, מה קורה כאן?".
ידידה תינה את כאבו: "החיים שלי הלכו, ואני נמצא במקום של בחירה, האם להתרסק, או לבחור בחיים שחייבים להיות בעלי משמעות הרבה יותר עמוקה. כי לא סתם חטפנו את זה… חיים של אמונה, ללכת יד ביד עם הקב"ה. אתה עובר ממצב של מסלול לניווט חדש, שאני מאמין שהוא טומן בתוכו משמעויות עמוקות. אופקים הרבה יותר רחבים".
"עליי מוטלת שליחות, ביני לבין עצמי, אולי בהמשך לקהילה, איכשהו המחשבות צפות ועולות… אני לא יודע מה אני הולך לעשות… אם לא הולכים יד ביד עם הקב"ה מתפילה לתפילה, מבכי שיש בו תקווה, משברון לב שמביא לאיזשהו אמונה בסופו – אין סיבה לחיות. אם אין אמונה אין חיים. יש חור בלב שצריכים למלאות באמונה שנותנת משמעות שנותנת תקווה. אחד הדברים שהכי משמעותיים זו נתינה".
"אם מישהו שומע ומקשיב אני מבקש: רבותי, חברה, חיוך קטן לבן אדם שקשה לו, שעצוב, טפיחה על השכם, מילת עידוד – – – ".
האזינו לראיון המלא:
