השבת ראש חדש אלול, זה מחזיר אותי חצי יובל אחורה, עת למדתי בישיבת "מיר" המעטירה בירושלים.
זמן אלול היה מתחיל בדחילו ורחימו, הרגשנו את המתח באוויר, אפילו הדגים במקפיא של מטבח הישיבה רעדו מקור.
מיהרנו להגיע לישיבה, עם מזוודה מאורגנת, אימא תמיד הייתה מקפלת את החולצות המעומלנות מעל למגבות המריחות, כי ככה שמים, זה מעל זה, שלא יתקמט.
עוד באתר:
ביניהם הייתה דוחפת קופסת פלסטיק קשיחה כזו, עם עוגיות בצורת ירח שהכינה, שיהיה לך משהו מתוק, אחרי שתחזור מסדר שלישי.
מאוחר בלילה, אבא היה שואל, אם לקחתי את המסכת הנלמדת, אחת מהבבות, תמיד אמר, גמ' לא שמים במזוודה, זה מחזיקים מתחת לבית השחי, אפילו לא בתוך שקית, ככה הוא בן ישיבה, תמיד היה דואג שיהיה לי כסף בכיס, היה דוחף את זה לתוך היד, במין מסתוריות כזו, כאילו רק אני והוא ידענו על כך.
היה מוסיף שקית של אסימונים, תתקשר ביום שישי, לומר לאימא שבת שלום.
כן, ככה היו מתקשרים פעם, הביתה, היינו עומדים בתור במדרגות של הישיבה, ליד הטלפון הציבורי, עמדנו שם, מוכנים חלקית לשבת, בנעלי בית, תור של בחורים, כבר לא נערים, חלקם סיפרו להוריהם בחו"ל על איפה אכלו שבת שעברה, איך הסתדרו עם הכביסה.
אנחנו הישראלים, היינו נטולי דאגות גשמיות מהסוג הזה, בדרך כלל האבות היו שואלים מהעבר השני של הקו, איפה אתם אוחזים בגמ', באיזה דף, תמיד השאלות של האבות שונות מאלו של האמהות הדואגות.
אבל, שם בישיבת מיר שלפני עשרים וחמש שנה, היה בליל של שפות, מלונדון, פריז, אנטוורפן, ברוקלין, פנמה, אפילו בחור מגיברלטר היה לנו, כולם כולם דיברו עם ההורים שלהם, בשפה שונה אבל עם אותה משמעות.
כן, כולם התגעגעו הביתה, באו לשנה ויותר. הרבה דמעות ראיתי בחדר מדרגות הזה, בימי שישי ערב שבת, לא פעם היינו צריכים לעודד את רוחו של הבחור מדרום אמריקה, שנכנס למשבר אחרי ניתוק הטלפון, ידענו איך תומכים אחד בשני. ישיבה גדולה היא סוג של גיבוש, חברתי, תורני, לימודי, מוסרי, עד היום יש לי חברים בארץ ובעולם, מתקופת לימודי בישיבת מיר.
כל הבחורים הגיעו לפתיחת הזמן, התמקמו בחדרים, סידרו את המזוודות בארון, תמיד היה בו רק דלת אחת, השנייה או נפלה, או לא נפתחה.
את הכובע תלינו על איזה מסמר נטוש בחדר, בטח תקוע הוא שם מתקופת השלטון הבריטי.
לקראת תפילת "מעריב" האולם מתחיל להתמלא. ר' נוחעם פרצוביץ זצ"ל מענקי הדור, נכדו של ר' שלמה כהן, בעל "החשק שלמה" מתלמידי ר' ברוך בער, ור' אלחנן וסרמן, עוד זכה להיות במיר בשנחאי. הוא, ר' נוחע'ם, כך קראנו לו, עולה לבימה, מנשק לפרוכת של ארון קודש, דממה באולם, רק זמזום של של פלורסנט ישן מפריע לשקט האלמותי, הוא אומר בקול נרגש, א ל ו ל, ומתיישב, קם ואומר א ל ו ל, בהטעמה בריסקאית כזו, הוא נולד בעיר טרוק, בואכה וילנה, בשנחאי קראו לו ר' נוחע'ם טרוקר, על שם מקום הולדתו.
הוא הכניס אותנו לאווירה, של אלול, של חודש הרחמים והסליחות.
אני לא אשכח את תפילת "מעריב" של אחרי הדרשה שלו, כמעט כמו תפילת נעילה, המילים שלו יצאו מהלב, ונכנסו אלינו לנשמה. תמיד באותו הערב אף אחד לא רצה לעזוב אחרי סדר "שלישי" זה נמשך ונמשך עד השעות הקטנות של הלילה, למדנו באותו ערב בפרט, בהתמדה גדולה, אחרי בין הזמנים ארוך.
בכלל הלימודים בישיבת מיר היו ברמה גבוהה. לא מזמן פגשתי בשמחה של אחד מחברי מתקופת מיר, את המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר ר' אהרון חדש שליט"א, הזיכרון שלו עצום, פנומנלי, הוא זכר את שם המשפחה שלי, אפילו זכר לומר לי: מה שלום החברותא שלך, שהיה גר בתל אביב, שאבא שלו היה דיין? עניתי לו, התפתחה בייננו שיחה, הוא סיכם אותה כמפטיר שלום עם חבר: אני לא יודע כמה אהבת ללמוד, אבל אני יודע שאתה יודע ללמוד. תחליטו אתם אם זו מחמאה או פרס תנחומין…
באחד מלילי שישי של חודש אלול אני יושב באולם הישיבה, שקוע לי בסוגיה "תנורו של עכנאי" במסכת בבא מציעא, סוגיה שמאד אהבתי. התעמקתי בה, לפתע אני מרגיש שמישהו טופח לי קלות על הגב. אני מסובב את ראשי ורואה את אבא עומד לידי, מחייך כולו מעונג לראות את בנו בכורו רכון על הגמ', כשבכיסא לידי מונחים כמה מספרי המפרשים, העוסקים בסוגיה הנ"ל.
באתי לבקר אותך, הייתי בכותל, אמא שלחה לך רוגעל'ך שהכינה, בדרך לכאן פגשתי את ר' נוחע'ם פרצוביץ זצ"ל, הוא אמר לי, שהוא מרוצה ממך, אני רוצה לדעת, אם גם אתה מרוצה מהישיבה? אמר וחייך קלות.
התיישב ליידי, שקענו יחד בסוגיה "תנורו של עכנאי" המתיקות של החברותא איתו, פלוס הרוגעל'ך של אימא, נשארו לי עד היום בלב. כל הון שבעולם הייתי מוכן לשלם כדי לחזור לאותו ליל שישי, שנת תשמ"ו, ללמוד חברותא עם אבא ז"ל, ולשמוע שוב את שמוע'ס א ל ו ל של ר' נוחעם.
הטור פורסם ב'קו עיתונות'
