המשחקים הפראלימפים מעוררי השראה. ההתבוננות באותם אנשים שבחרו בחיים, שהחליטו לא להיכנע, שבמקום לשכב במיטה, להתקרבן ולהתבכיין על מר גורלם, בחרו להפוך את המגבלה הפיזית למקור העצמה, ולגילויים אדירים של כוח רצון, נחישות, התמדה ואמונה-מעוררת כבוד ומודל לחיקוי.
פעם קראו לזה אולימפיאדת הנכים, ואני תמיד חשבתי לעצמי- מה זו בעצם נכות ? ומי בכלל מוגדרים כנכים ?
אדם שנקטעה לו רגל אבל הוא מלא שמחת חיים, נתינה ואהבת חסד- הוא נכה, אבל אדם שיש לו את כל אבריו אך ליבו לב אבן אטום, והוא חסר כל אהבה ורגישות לזולת- הוא לא נכה ?
עוד באתר:
אדם משותק שכולו ענווה , ראיית טוב, והתנהגות מוסרית הוא נכה – ואילו אדם שאבריו שלמים, ושריריו תפוחים וריצתו מהירה, אך כולו אומר גאווה ,שחצנות, אגו ורדיפת כבוד – הוא לא נכה ?
אדם שמרותק לכיסא גלגלים אולם נפשו חופשיה , יוצרת, מפתחת, מחדשת ותורמת לאנושות הוא נכה, אך אדם שגופו שלם, אבל נפשו נפש עבד כנועה ונתונה לשטיפת מוח, ולרדיפת ממון הוא לא נכה ?
קל לנו לזהות ולסמן את הנכים בגופם- רואים את גופם החסר ואת מוגבלותם הפיזית וקובעים שהם נכים.
האמת היא- שחלקם הם האנשים הכי בריאים. בריאים בנפשם. בריאים בבחירה שלהם בחיים. בריאים בכוח הרצון ובנחישות לא להיכנע.
אולימפיאדת נכים אמיתית צריכה להיות מיועדת לנכים בנפשם, ברוחם ובאישיותם- לעצובים ולמדוכאים, לרואי השחורות והממורמרים, לבעלי העין הרעה והלשון המשתלחת, לאטומי הלב וחסרי הרגש, לקמצנים ולאלו שלא מסוגלים לפרגן, לפסימיים ולחסרי שמחת החיים וחדוות היצירה, לאלו שכבר לא מסוגלים ליהנות מהזריחה וממוזיקה טובה, מחיוך של ילד ומאהבה פשוטה, לאלו ששכחו מהי תמימות ומהי ענווה וצניעות. כל אלו זקוקים לאולימפיאדה שתחזיר להם את כוח הבחירה בחיים, את חדוות העשייה, את העין הטובה ואת הלב הרגיש.
המשחקים הפראלימפים ניצבים לפני החברה האנושית כמו מראה. מראה המשקפת את חוסר הגבולות של כוח הרצון, ואת כוחה של האמונה בעצמך וביכולותיך. הספורטאים שמאביסים את עצמם בסמים, ומשעבדים את חייהם, גופם ובריאותם כדי לזכות במדליה הם הנכים. הנכים שלא נותנים למגבלות הפיזיות לעצור אותם מלהגשים את חלומם- הם הבריאים.
להתבונן בספורטאים מעוררי ההשראה הללו, להודות בכל רגע על הדברים הקטנים שבחיינו- היכולת לעמוד, ללכת, ולתפקד עצמאית, ולברך כל בוקר בכוונה גדולה- "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹקֵף כְּפוּפִים...שֶׁעָשָׂה לִּי כָּל צָרְכִּי".
[מתוך המאמר שיתפרסם בעלון שבתון]
