הערך המוביל אצל מזל גדי (בני מזל גדי, אנשים שהירח שלהם במזל גדי או באופק, או שבתאי בבית 1) הוא לעשות את הדבר הנכון.
לעשות את הנכון, את האחראי, מתחשק לי, לא מתחשק לי לא נמצא בכלל במשוואה. עושים מה שצריך וזהו.
הם נולדים בוגרים (דווקא פה אלה שנולדו למזל גדי פחות מושפעים, זה מגיע אליהם במהלך השנים), אחראים כאלה שדואגים לכולם.
עוד באתר:
הסיבה הזו תגרום לרבים מאיתנו לחשוב עליהם שהם 'קרים'.. אין שם לפנים משורת הדין, אין לא בא לי, זה מה שצריך לעשות, אז תעשה, בלי להתבכיין. (תרשו לי להרגיע אתכם שבני מזל גדי, מתחממים מאוד כשהם מגיעים לשלב הבוגר של חייהם, גם אם הם הורים לא קלים, הם סבא וסבתא מ-ד-ה-י-מ-י-ם!)
הקושי העיקרי מתחיל כשהנפש צריכה קצת אהבה, חום. הכלה. אמפטיה. סוג של 'לפנים משורת הדין'..
כשהילד הקטן רוצה שיאהבו אותו, סתם כי הוא זה הוא.
לא כי הוא מועיל, לא כי הוא אחראי, לא כי הוא עושה את הדבר הנכון. לא כי הוא גורם למישהו נחת או מממש את הפוטנציאל שכולם יודעים שיש לו..
ילדים קטנים עם נוכחות מודגשת של מזל גדי במפה שלהם גדלים לעיתים עם חסכים רגשיים מאד גדולים.
שוכחים שהם קטנים, שהם ילדים, שהם זקוקים בעיקר לחום ואהבה ומאפשרים להם להיות בוגרים, אחראים ולעשות את מה שנכון.
אבל מה עם חיבוק? נשיקה? מחמאות? משהו?
היחס אליהם, כבר מגיל צעיר היא כמו אל בוגר. והדרישה מהם היא תמיד גבוהה. מאוד גבוהה.
'תפסיק להיות ילד קטן ולהתבכיין'. 'אתה יכול יותר'. 'קח כבר אחריות על החיים שלך'. איך יכולת ככה ואיך יכולת אחרת?
והם, כמו בוגרים ואחראים, לוקחים את כול האשמה על כתפיהם הרכות וסובלים. בשקט. וממשיכים לעשות מה שצריך.
בילדותם, מרוב שהם עסוקים בלעשות את מה שצריך, ומה לעשות, כמו ילדים אנושיים רוצים שיאהבו אותם, הם מתחילים להסתיר את עצמם, את מי שהם באמת – ולובשים מסכה.
באינסטינקטים מולדים הם לומדים איך לזהות את מה שרוצים מהם. מה יגרום לאימא לחייך, מה יגרום לאבא לטפוח להם על השכם ולהיות גאה.
ובמקום להיות עסוקים במה הם רוצים – שזה בעצם מה שילדים צריכים לעשות, הם עסוקים במה ההורים שלהם רוצים שהם יהיו.
וככה זה מגיל מאד צעיר, כל תשומת הלב של הילד מופנית החוצה והוא לומד לשים על עצמו מסכות, כל פעם מסכה אחרת. תלוי מה הפעם רוצים ממנו..
יש כאלה שזה לא כל כך דרמטי אצלם, יש כאלה שלא זקוקים לזה בכלל כי האופי המולד שלהם תואם לחלוטין את הרצונות של ההורים, או שהתמזל מזלם לגדול אצל הורים שקל להם לקבל את מה שהם לא ציפו לו או את מה ששונה מהם, אבל חלק גדול מהילדים, לומדים מגיל צעיר מאד לרצות (עם קמץ). להיות מה שנדרש מהם ולא מה שהם.
דפוסי התנהגות כאלה מולידים מבוגרים שחיים חיים של אנשים אחרים, לא את שלהם, מבוגרים שהיו כל כך עסוקים בילדותם בלבדוק מה אחרים רוצים, מה אחרים אוהבים, מה יעשה אחרים שמחים ומאושרים, שהם גדלים להיות מבוגרים שאין להם מושג מה הם רוצים, מה הם אוהבים, מה יעשה אותם שמחים ומאושרים, אין להם טיפת חיבור למי שהם באמת.
לעיתים אלה מסכות קלילות שעם עזרה קטנה אפשר להוריד אותם, לעיתים המסכות כבר כל כך מחוברות לאישיות, שהאדם כבר לא יודע האם זו באמת מסכה שנמצאת לו על הפנים או שככה הוא באמת נראה..
וכל כך קשה להם להגיד מה הם רוצים. רוצים באמת. אפילו להוציא את צמד המילים 'אני רוצה'..
אני פוגשת הרבה אנשים כאלה, תקועים, לא מסופקים, עם תחושת החמצה, עם קושי בהמון תחומי חיים, כאלה שעוסקים במקצועות שממיתים אותם רגע אחרי רגע, שאין להם מושג איזה כישורים ויכולות יש להם, כי הם כיסו אותם במסכות כשהיו צעירים, והיום הם כבר לא זוכרים שהם היו שם בכלל..
חלקם מודעים למקום שהם נמצאים בו, וחלקם הקטן כל כך חזק בתוך המשחק הזה, שאין להם מושג שהם חיים, אבל לא את החיים שלהם.
זה לא קל, אבל אפשר לעבוד על זה, אפשר לקלף מסכות גם בגיל 40 ואפילו 50, זה דורש עבודה, זה דורש הרבה אומץ ורצון פנימי.
אבל זה שווה, כי גם בגיל 50 אפשר להתחיל לחיות, לחיות את החיים שלכם.
בת שבע דרגן
אבחון אסטרולוגי יהודי ואימון ליצירת שינוי
