כשהנותן הופך נצרך • לדעת שאנחנו צינור של העברה איש לרעהו

גדלתי בבית של חסד.

ההורים שלי שיחיו הטביעו בנו את מידת הנתינה, את האכפתיות והרגישות כלפי השני ואת הוויתור על חלקים מעצמינו למען הזולת.

היינו בית של הכנסת אורחים אמיתית, ובשל הקרבה לבית חולים רמבם זכו ההורים שלי לארח המון משפחות של חולים ופצועים (והימים ימי מלחמת לבנון הראשונה והפצועים רבים רבים) וזו היתה האווירה בבית. של לתת.

עוד באתר:

ללא פגע

נפילה בבני ברק במהלך חתונה: לא מה שחשבתם

פסח בא גד

מחולון לבני ברק

"מצילים את העולם": הבקשה החריגה מהאברכים

נתי קאליש

צפו

"האיראנים תכננו מטח גדול לבאר שבע"; כך סוכל האיום

קובי פינקלר

צפו

טראמפ: "אף אחד לא יודע אם אתקוף; דורש כניעה בלי תנאי"

פנחס בן זיו

מובן מאליו שככה גדלנו. כך גדלתי אני. בידיעה שהשני הוא חלק ממני ושהנתינה היא חלק בלתי נפרד.

ב"ה זכיתי בבעל שהגיע מבית עם רקע דומה  ובמשך שנים ידענו לתת.

הבית שלנו בית מארח. בעלי הקים עם חבר ארגון חסד שפעיל עד היום ואפילו הילדים שלנו היו שותפים בו ,וכמה וכמה נערים/ות  שהיו צריכים בית גדלו אצלינו לתקופות לא קצרות.חלק קוראים לנו עד היום אמא ואבא בהלצה אבל מתייחסים אל הילדים משלנו כאחים.

בעיקרון אני עונה היטב להגדרה "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק" כי הנתינה היא חלק בלתי נפרד ממני.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? לא בשביל שתגידו כל הכבוד. מי שזה מה שלימדו אותו, לא מגיע לו כל הכבוד. היתה מגיעה לו נזיפה אם היה מתנהג בניגוד לחינוכו. אלא אני מספרת לכם את זה, כי דווקא לא מזמן, לפני כחודשיים, למדתי משהו חשוב חשוב חשוב, היינו בסין לחופשה. עזבתי את הארץ במצב משפחתי מסויים מורכב מאד עבורי. לא פשוט. מכמה וכמה בחינות. והתמודדתי.

לפני הנסיעה הייתי כלכך לא שקטה. כלכך מוטרדת.כלכך חסרת פתרונות מעשיים למצב. ולאט לאט, משפחה חברים וחברות התחילו להציע עזרה ונאלצתי לקבל ולהסכים.

ןלמה אני אומרת נאלצתי? כי ממש ממש לא הייתי רגילה. והיה לי קשה. תמיד הייתי אני זו שפותרת בעיות. שעוזרת. ששולחת. שמארחת ומעניקה. ופתאום עמדתי בצד השני. כמו עניה. בחוסר כל. של כוחות ושל עזרה פיזית ממשית שהייתי צריכה לקבל עזרה מכל הסוגים. היה לי מאד לא נעים בתחילה. מאד.

אני רגילה שמה שיש נותנים ומה שאין קונים בכסף ופה נוצר מצב שאפילו לשלם לא יכולתי כי היו דברים שלא היה להם מחיר. וכך   "נאלצתי"  לכופף ראש לקבל ולהגיד תודה בלב חם. ובמהלך הימים המסובכים האלה (פיזית טכנית רגשית) בתהליך שעברתי עם עצמי פתאום נפל בי דבר.

אנחנו צינור, צינור להעברת טוב ושפע. ואין שלמות בצינור הזה שלנו כשהו סגור מצד אחד (שלא לומר סתום….) עד שלא למדתי לקבל וזה בפירוש משהו שצריך ללמוד עד החלק הכי עמוק בתוכינו, היתה משמעות אחרת לנתינה שלי. כי לא הייתי צינור, כלי העברה.

פתאום הבנתי, ולא בראש,  אלא בלב, איך כולנו קשורים לכולנו ואיך האנושות תלויה בעצם אחד בשני. התחושה של זה היא מרוממת. להיות "חלק מ"…. ( חלק ממשהו שיותר גדול ממני. מהיחיד) הוא שלב בהגשמה עצמית. חלק בדרך אל ייעוד. חלק שכדאי לעבור ולהבין לעומק .

וזה ריגש אותי מאד. עד דמעות. פתאום הבנתי את כוחם וייחודם של כלים שלובים. העוצמה שבהם. פתאום הבנתי את כוחו של הביחד. ודווקא מהצד המקבל.

אני יודעת שכמה שהשתדלתי ונתתי באמת ובתמים ברצון לתת ולהעניק עכשיו הנתינה תהיה ממקום אחר והרבה יותר חזק. תודה ענקית לכל אלה שנתנו לי ,מכל הסוגים , חלקם נמצאים פה ואולי יקראו.

אין מספיק תודה שאוכל לומר כי עצם הנתינה והקבלה נתנו לי משו הרבה יותר גדול. ותודה הכי גדולה לבורא העולם שיצר לי את המצב המורכב הזה ואת החסר כדי שאלמד על עצמי ועל חיי משהו נוסף.