שיר של יום,בשבעה פרקים, זהירות, ארוך.
פרק 1.
שולמית אמרה שיהיה מיוחד. שהיא כבר כמה שנים לא מוותרת על זה.
אז אמרתי שכן.
והודעתי לאופירה. מעזר מציון.
וסגרתי את יום שני ביומן.
וחזרתי הביתה בוכה.
יומיים של כייף שארגנו "עזר מציון" לנשים שהשיקו חייהן עם המחלה הנוראית. או שהן חולות, או שמישהו יקר להן מתמודד והן המלוות. ארגון 'עזר מציון" המבורך,פירגן להן יומיים במלון, והיום היה יום של כייף לאשה עבורן.
פאנל של יופי ופינוקים עמד לרשותן. קוסמטיקאיות. מאפרות. ציפורניסטיות. טיפולי יופי, גבות וטיפוח.
וגמני שם.
כמאפרת.
פרק 2
כשאבא של ח. היה חולה פעם ראשונה כל העיר התפללה עליו.
וכשיצא בשלום מהמאבק הנורא שמחה איתו כל העיירה.
ואז היו הולכים הוא ואשתו למחלקות הקשות ההן ,לפגוש את הנלחמים ולעודד ולתת כח.
הסתכלתי אז על אשתו. אשה שהיתה נראתה לי כל כך "רגילה", צועדת במסדרונות ההם ביחד עם חולי ומוות וחוסר וודאות ועם תקווה, ומחזקת אנשים. היה נראה לי כלכך לא היא. ונולדה בי הערצה אליה. לחלק הפנימי הזה אצלה, שכלכך חזק ויודע מה לומר מתי ולמי.
וכשאבא של ח. חלה בפעם השניה והאחרונה שלו , אחר כך בשבעה ששמעתי את הסיפורים עליו , ושתאריך ימים עליה… לא הבנתי איך אפשר.
איך אפשר את החוזק הזה. העוצמה.
פשוט לא הבנתי.
אני מעולם לא התקרבתי לשם. לאיזור ההוא. לא הרגשתי שיש לי זכות לדבר. שיש לי מה לומר. שאני מסוגלת בכלל להבין.
ופחדתי להסתכל לאנשים האלה בעיניים.
והתרחקתי.
גם כשזה היה קרוב אלי –
התרחקתי.
תבינו. אני פוגשת מחלימים. אני פוגשת התמודדויות ומתמודדים מסוגים שונים. גם קשים . משום מה זו היתה נראית לי גדולה עלי.
והפעם בחרתי לא להתרחק.
עוד באתר:
פרק 3.
אז מיום רביעי כשהודעתי לאופירה ולשולמית שאני בעניין, אני דומעת.
אומרת ליקוב שאני נוסעת לשם
ובוכה.
מודיעה לאילה שביום שני לא אהיה בקליניקה
ובוכה.
מספרת לחברה שהחלטתי להצטרף
ובוכה.
למה?
כי אני לא יודעת.
לא יודעת מה ארגיש. מה אומר. מה יש לי לתת. ומה אפגוש.
ולמה בכלל אמרתי כן,למה אני צריכה בכלל לעמוד מול זה.
המודה אני של הבוקר הזה היה אחר.
הוא היה שיר הודיה.
התפילת הדרך לשם היום היתה אחרת.
היא היתה בקשה לשכל טוב ומילים נכונות והקשבה.
היומזה אחר לי.
פרק 4.
בדרך היה לי זמן.
זמן לחשוב.
למה קשה לי כלכך להתמודד מול זה.
הגעתי לזה שאולי משום שאני אדם כלכך אופטימי, אני כלכך רוצה ואוהבת לראות ולספר על הסוף הטוב. להבטיח ש….
ופה החוסר וודאות כלכך גדולה. עם האמונה והביטחון והחיוביות, בסופו של יום אנשים חיים את הבלתי נודע של מחר. נכון שבעצם כולנו ככה והחיים נזילים. אבל אצלן זה כתוב בדיו שחורה על ניירות לבנים, בכל מיני ערכים שרובינו לא מכירים.
אני רוצה כלכך לספר להן. אבל הן כבר שמעו המון המון. ואפחד לא מבטיח כלום.
אני רוצה להרגיע שיהיה טוב
אבל לויכולה.
וזה מכאיב לי.
שוב השליטה נלקחת ממני ומה שיש לי זה רק רק את. הכאן ועכשיו.
וכשנופלת בי ההבנה הזו, עם הדמעות,
אני מחליטה שאשתדל לבצע ולתת את הכאן ועכשיו הכי טוב שאני יודעת.
את הכאן ועכשיו שייתן את הכח למחר העלום.
להן
ולי.
פרק 5.
אז מגיעים. ומאורגן להפליא. אופירה בדקה עם רחלי אפילו את התאורה והאור במקום. שולחנות מסודרים. סביבת עבודה נהדרת. מראות. מוזיקה. הכל מחושב ונעים.
אני פוגשת אותן.
עשרות נשים שהיומיום שלהן עובר בין מסדרונות, חדרי טיפולים וועדות רפואיות.
חיה בדיוק בין שתי סדרות של כימי. לא ממש טוב לה אבל מקווה שזה יעזור. שבבקשה אצבע לה ריסים כי הן נורא בהירות.
ושיחזיק טוב האיפור כי בערב יש לה אירוע.
יעל לא רואה טוב בכלל אבל אוהבת להיראות טוב. ושאעשה אותה יפה כי מיד אחר כך היא נוסעת לבית חולים לבת שלה החולה ואפילו הרופאים אוהבים שהיא נראית טוב, כן וגם הילדה. הלך לה כבר ילד אחד מהסרטן וגם היא עברה את הסרט הזה אבל היום זה רק בעית ראיה. הבת בעזרת השם תהיה בריאה.
שפרה בכלל לא רוצה לחזור לעבודה.
רק לא מזמן סיימה את הטיפולים. עכשיו היא בה בסדר. וגם השיער צמח. קצת כהה. ובכלל כבר לא בא לה להיות מורה. היא מרגישה שאחרי מה שהיא עברה הנפש גדלה. והיא רוצה ללמוד ולשנות סדרי עדיפויות בחיים.
ואיך בעלה ישמח כשתחזור תיכף יפה הביתה. זה עושה מצברוח.
נעמי וציפי צוחקות בהומור שחור על הפיגמנטציה מהטיפולים:
נעמי מציעה לציפי לעשות לייזר לכתמים.
ציפי מגחכת שלייזר מסרטן.
אופס.
ואז היא אומרת: כל השנים רציתי לעשות לייזר להסרת שיער ולא עשיתי כי פחדתי. תפס אותי בסיבוב הסרטן הזה.
אז נעמי אומרת לה: נו, אבל סידר לך לייזר כל הגוף ה'.
שתיהן צוחקות וציפי אומרת : כן… מה שנכון…
נועה שהבייבי שלה מאושפזת מהרהרת בקול שאולי במקום להתקשקש עכשיו היה עדיף עוד פרק תהילים בשביל התינוקת ואז ביחד אנחנו מחזירות את הנורמליות לחיים. איזה כייף להיות יפה. תעשי לי עדין. הכי טבעי שאת יכולה.
מיכל ואני משוחחות תוך פידור הפנים על התמודדויות וחולקות קשיים ותובנות ואני מספרת לה על התמודדות חינוכית עם אחד מילדי.
היא מביטה בי בעיניים חודרות ופנים כהות מטיפולים ואומרת לי: יוו, לא הייתי מתחלפת איתך. איזה לא פשוט. כלכך קשההה.
ואני צוחקת ואומרת לה: בדיוק מה שאני חושבת. שמה אני מספרת לך את זה בכלל עם ההתמודדות שלך…..
שרה נוסעת תיכף למסיבת סידור של הבת היחידה שלה. כלכך עדינה. כמעט שבירה. כלכך אצילית.
בא לה צלליות בצבע של ים. ים זה כלכך מרגיע. מה את רואה את הים מהבית? איזה כייף לך.
האיפור יחזיק למסיבה?
כי לא בטוח שתוכל לעבור בבית להחליף בגדים אז לפחות שתהיה מאופרת כהלכה….ותודה, איזה יופי עשית לי..
מילים של רגילות ושגרה באוויר.
ומלא חיוכים.
פרק 6
מקדישה מילים חמות חמות לחברות שלי . קולגות. שהכרתי קודם, שפגשתי פנים אל פנים היום, ושהכרתי היום.
נשים שהקדישו יום למען הזולת. לשמח את אחיותיהן. להעניק. בחיוך. בנדיבות. בפירגון.
לא אציין שמות כדי לא לפגוע ולהחסיר
אבל
אלופות אתן.אלופות.
בבריאות הלאה.
ועד 120.
פרק 7
אופירה אמרה לי שיש כאלה שבאות לתת ובסוף אומרות שהן קיבלו.
אופירה, גמני. באתי לתת וקיבלתי.
קיבלתי אומץ.
קיבלתי תובנות מדהימות.
קיבלתי דוגמא אישית מפעימה.
קיבלתי כח.
קיבלתי את היום הזה, את אלה שלפניו- ואת הבאים אחריו- מחדש.
והכי הכי-
שוב נגעתי בעצמי במקומות שהיו גבוהים ממני.
קיבלתי אותי.
תודה על הזכות לתת
תודה שקיבלתי.
נסעתי הביתה.
ואחרי שהורדתי אותך מרים,
נהגתי עם עיניים זולגות.
בוכה.
אבל הדמעות כבר באו ממקום אחר.
